אני באמת לא יודע מה חמור יותר – אם הוא אומר אמת או אם הוא משקר. נניח לרגע שדבריו נכונים, אף שלפחות לפי המידע הגלוי אין להם כרגע ביסוס ממשי. אם כך, מדובר בכישלון אסטרטגי מהמדרגה הראשונה. מדינת ישראל יצאה לשתי מערכות יקרות מול איראן, ששילמנו עליהן מחיר כבד בחיי אדם, בכלכלה ובחוסן החברתי. 39 ימי לחימה, חלקם בשיתוף פעולה עם ארצות הברית, אינספור תקיפות והצהרות על הישגים היסטוריים שייזכרו לדורות. וכל זה בשביל לגלות שאנחנו שוב באותה נקודה? שאיראן עדיין מאיימת על ישראל בטילים ושהיא לכאורה מתקרבת לפצצה גרעינית? אז מה בדיוק תשיג עוד תקיפה? אם אחרי 39 ימי לחימה, כולל מעורבות אמריקנית ישירה, לא הצלחנו לשנות את המציאות האסטרטגית לטובתנו, ואולי אף החמרנו אותה, מדוע שמערכה נוספת תביא לתוצאה אחרת? ויש כאן שאלה חמורה לא פחות: אם איראן אכן נמצאת על סף פיתוח נשק גרעיני, כיצד ייתכן שהמודיעין הישראלי, שמשקיע משאבים אדירים במעקב אחר איראן, לא זיהה את ההתפתחות הזאת עד עכשיו? האם גם כאן מדובר בכישלון מודיעיני קולוסלי שמחייב ועדת חקירה? אבל מה אם הדברים אינם נכונים? במקרה כזה, המשמעות חמורה לא פחות. ראש ממשלת ישראל מציג לציבור תמונת איום שאינה תואמת את המציאות, אולי כדי להסיט את תשומת הלב מכישלון מדיניותו מול איראן, ואולי כדי להכין את הקרקע למתקפה נוספת, דווקא בתקופה רגישה כל כך מבחינה פוליטית. האמת, לדעתי, מורכבת ומדאיגה הרבה יותר. המערכה האחרונה לא פתרה את בעיית הגרעין האיראני. להפך. היא עלולה הייתה לקרב את איראן להחלטה לפתח נשק גרעיני. חיסולו של עלי חמינאי הסיר מהמערכת האיראנית מנהיג שלמרות כל עוינותו לישראל היה במשך שנים חסם משמעותי בפני החלטה לייצר פצצה. מינוי בנו, הרדיקלי ממנו, והתחזקות משמרות המהפכה עלולים להגדיל את הסיכון לשינוי בדוקטרינה הגרעינית האיראנית. ועדיין, חשוב לדייק: אין כיום ראיות פומביות לכך שאיראן קיבלה החלטה לייצר נשק גרעיני, ואף אין אינדיקציות ברורות לכך שהיא חידשה את העשרת האורניום. אחרי שתי מערכות שהוצגו לציבור כניצחונות היסטוריים, אחרי הבטחות שהאיום האיראני הורחק לדורות, אנחנו שוב שומעים מאותם אנשים בדיוק שאיראן היא איום קיומי שמחייב פעולה צבאית דחופה. ולכן... או שההישגים שהוצגו לנו היו מוגזמים מלכתחילה, או שהאסטרטגיה הישראלית מול איראן נכשלה באופן יסודי. ואולי שניהם. לפני שממהרים לגרור את ישראל למערכה נוספת, ראוי שמישהו יסביר לציבור מה בדיוק השתבש, מה ניתן להשיג הפעם שלא הושג במערכות הקודמות, ומה המחיר שישראל תידרש לשלם. ובמבחן הזה, קשה להשתחרר מהמסקנה שמצבה האסטרטגי של ישראל מול איראן כיום עלול להיות חמור יותר משהיה לפני המלחמות. וזו אולי העדות החמורה ביותר לכישלון האסטרטגיה הישראלית מול איראן.

אירוע חמור ביותר. א. צריך לומר את הדברים בצורה הברורה ביותר: אין שום הצדקה לצאת למערכה נוספת מול איראן לפני הבחירות, וגם לא מיד לאחריהן. איראן אכן משקמת את יכולותיה הצבאיות וממשיכה בבניין הכוח שלה, אבל אין כרגע שום "אקדח מעשן" שמחייב תקיפה מיידית, ובוודאי לא מהלך צבאי שעלול להביא לדחיית הבחירות בישראל. ב. קשה להתעלם מהעובדה שהסוגיה האיראנית הפכה לחלק מהשיקולים הפוליטיים בישראל. מדובר במצב מסוכן ביותר, שעלול להוביל את ישראל למערכה נוספת עוד לפני שהתקיים דיון מקצועי וציבורי רציני בשאלה מה לא עבד במערכות הקודמות, מדוע ההישגים הצבאיים לא תורגמו לשינוי אסטרטגי, ובעיקר מה גורם למישהו להניח שמערכה נוספת תצליח להשיג את מה שלא הושג עד כה. לא ייתכן שנצא שוב למלחמה לפני שנבין מדוע המלחמות הקודמות לא השיגו את יעדיהן. ג. וצריך להבין דבר נוסף: מי שמוכן לצאת למלחמה שבועיים לפני הבחירות עשוי להיות מוכן לעשות זאת גם מיד לאחריהן. לכן השאלה החשובה ביותר היא היכן נמצאים הדרגים המקצועיים, ובראשם מערכת הביטחון, ומה הם עושים כדי למנוע מהלך שעלול לגרור את ישראל למערכה קשה, ממושכת וחסרת תוחלת אסטרטגית. ממשלה שאיבדה את הלגיטימיות המוסרית והציבורית שלה אינה יכולה להתייחס ליציאה למלחמה נוספת כאל החלטה פוליטית שגרתית, בוודאי כאשר המחיר עלול להיות כבד ביותר עבור אזרחי ישראל, הכלכלה והביטחון הלאומי. מלחמה נוספת מול איראן אינה גזירת גורל. לפני שמחליטים לצאת אליה, חובה להוכיח שהיא נחוצה, שיש לה יעדים בני השגה ושקיימת אסטרטגיית יציאה ברורה. נכון לעכשיו, אף אחת מהשאלות הללו לא קיבלה תשובה משכנעת.