📚כל שבוע אני אכתוב ביקורת על ספר שקראתי באותו השבוע. מתעניין בפוליטיקה, מלחמה, כלכלה, מדע, ועוד מלא שיט. מעניין פה
Joined January 2026
- Tweets6.2K
- Following122
- Followers1.4K
- Likes24.5K
Pinned Tweet
על גן העדן האבוד של טולקין:
1/ בשנת 1966 הגיע עיתונאי צעיר בשם ג'ון איזארד לראיין את ג'ון רונלד רעואל טולקין. מבחינתו של איזארד, זה היה רגע מצוין לפגוש את האיש שמאחורי ההוביט ושר הטבעות. הספרים של טולקין כבר התחילו להפוך לתופעה, בארצות הברית התחוללה סביבם סערה בגלל מהדורה פיראטית, והיה אפשר לצפות שסופר במעמדו ירצה לדבר על הצלחה, מכירות, ביקורות או על העולם העצום שברא.
אבל טולקין רצה לדבר על דבר אחר לגמרי. לא על פרודו, לא על גנדלף, ולא על הטבעת.
הוא רצה לדבר על סרהול.
שלושה חודשים ביליתי בארצות הברית. עברתי ב-27 מדינות, דיברתי עם מאות אנשים וביקרתי במקומות רבים מספור. חזרתי עם כמה מחשבות על הארץ הזאת, ועל דברים שקראתי עליה לפני שהגעתי אליה.
לפני כמעט מאתיים שנה פרסם אלכסיס דה טוקוויל את "הדמוקרטיה באמריקה". קראתי אותו בשנה שעברה, ואני מודה שהקריאה לא הייתה קלה. יותר מתשע מאות עמודים ב"מהדורת שלם", ולא מעט טיעונים שהבנתי ברמה העקרונית, אבל התקשיתי לחבר למציאות. במהלך הטיול חזרתי לחשוב על חלק מהם. פתאום היו להם מקומות, אנשים ודוגמאות שאפשר להיזכר בהם.
אני חושב שהדבר הבולט ביותר היה תחושת החופש.
קשה להסביר אותה רק באמצעות חופש הביטוי או הזכות לבחור ולהיבחר. אני מתכוון למשהו יומיומי יותר. התחושה שיש לאדם מרחב לעצב את חייו לפי רצונו, גם כשהרצון הזה משונה בעיני אחרים.
קחו למשל את המכוניות. בישראל, שינוי מבנה ברכב מחייב היתר מרשות הרישוי, וגם שינויים מסוימים באבזור ובמערכות דורשים אישורים ורישום. בארצות הברית בולטת לעין תרבות שלמה של התאמה אישית: טנדרים מוגבהים, מכוניות משופרות ורכבי אספנות שהבעלים השקיעו בשיקום שלהם. גם שם יש כמובן מגבלות, והן משתנות ממדינה למדינה, ובכל זאת, התרבות הזאת הייתה בעיניי ביטוי ברור לרצון לקחת דבר שבבעלותך ולעצב אותו לפי טעמך.
אותה תחושה ליוותה אותי גם במרחבים הפתוחים. בחלק מהקרקעות הציבוריות שמנהל ה-BLM אפשר ללון מחוץ לחניונים מוסדרים, בהתאם לכללים המקומיים ולמגבלות השהייה. האפשרות למצוא מקום מותר, לעצור ולבלות בו את הלילה נתנה לטיול גמישות שקשה היה לי לדמיין מראש. לא בכל ערב היה צריך להזמין חדר או להגיע ליעד שנקבע בבוקר. לפעמים היה אפשר פשוט להחליט שהיום מסתיים כאן.
ברור שחלק מהחופש הזה היה החופש שלי כמטייל. לי היו שלושה חודשים לנסוע ולהסתכל. לאנשים שפגשתי יש עבודה, חשבונות ומחויבויות. ובכל זאת, קשה להתעלם מהמרחב עצמו. כשנוסעים שעות בין יישובים, האפשרות לעבור למקום אחר ולבנות בו חיים נראית מוחשית יותר.
אצל טוקוויל, החירות קשורה גם לשאלה עד כמה אנשים מנהלים בעצמם את ענייניהם. הוא ייחס חשיבות רבה לשלטון המקומי, משום שראה בו מקום שבו אזרחים לומדים לקבל החלטות, לשתף פעולה ולשאת באחריות לתוצאות.
האפשרות לבחור שריף היא דוגמה מעניינת לכך. במקומות רבים בארצות הברית, מי שעומד בראש משרד השריף במחוז נבחר בידי התושבים. גם בעל תפקיד בתחום אכיפת החוק עשוי לעמוד ישירות לבחירת הציבור המקומי. אפשר להתווכח על יתרונותיו וחסרונותיו של ההסדר הזה, אבל הוא ממחיש עד כמה הבחירות יכולות לגעת בניהול החיים הקרובים לאזרח.
במהלך הטיול הרגשתי שוב ושוב גם את הזהות המקומית החזקה. עברתי ב-27 מדינות, ובשלב מסוים הביטוי "האמריקאים" התחיל להישמע לי כללי מדי. מנהטן, עיירה בוויומינג, אזור כפרי ביוטה ועיירת הרים בקולורדו שונים מאוד בקצב החיים, בנוף האנושי ובאווירה. העובדה שכולם חיים באותה מדינה אינה מבטלת את ההבדלים האלה.
מרחוק קל להסתכל על ארצות הברית דרך החלוקה לרפובליקנים ודמוקרטים. בשיחות עם אנשים החלוקה הזאת נעשתה פחות מספקת (כתבתי על זה באחת הפעמים, שרשור שקיבל עשרות אלפי צפיות). לא מפני שהפוליטיקה אינה חשובה להם, אלא מפני שיש להם גם מקצוע, משפחה, תחביבים וקשר למקום שבו הם חיים. אחרי מאות שיחות התקשיתי יותר להסיק מיהו אדם לפי המדינה שבה הוא גר או המפלגה שבה הוא תומך (אנשים מקליפורניה שהיו בעד ישראל).
גם הקלות שבה התחילו שיחות הפתיעה אותי. שאלה על הדרך או על המקום שממנו הגעתי הפכה לפעמים לשיחה ארוכה. בתחילה חשבתי שהאמריקאים קרירים ומסוגרים. התברר לי שההפך הוא הנכון. מה שכן ראוי וחשוב לציין שרוב השיחות התנהלו "בטבע", ולא בערים עצמם. יכול להיות שיש קורלציה בין אנשים שאוהבים לטבע לבין "הנחמדות" שלהם.
לצד הפתיחות הזאת ראיתי גם הסתגרות, לפחות במובן הפיזי. עברתי באזורים שבהם נדמה שאין איש, ואז הופיע בית בודד, רחוק מכל יישוב. היו מקומות שבהם התקשיתי להבין איך נראים החיים היומיומיים. לאן נוסעים לקניות? היכן פוגשים אנשים? ואיך מתמודדים עם המרחק מכל דבר?
לפעמים היה נדמה לי שמישהו פשוט החליט להתרחק ככל האפשר מבני אדם.
המקומות האלה הזכירו לי את החשש של טוקוויל מפני אינדיבידואליזם - האפשרות שאדם יתכנס בחייו הפרטיים ויתרחק מענייני הציבור. כמובן, אי אפשר להסיק ממיקומו של בית מה מידת המעורבות האזרחית של מי שגר בו. אדם שחי בבידוד יכול להיות מעורב מאוד בקהילה, ואדם שמוקף באלפי שכנים יכול להיות אדיש לכולם. אבל המרחקים האלה גרמו לי לחשוב על הגבול שבין עצמאות לבין ניתוק, ועל הקלות שבה הרצון שיניחו לך עשוי להפוך לרצון שלא להיות מעורב.
מול האפשרות הזאת, טוקוויל הדגיש את חשיבות ההתאגדות. הוא התרשם מיכולתם של אמריקאים להקים מסגרות משותפות ולקדם מטרות שאדם בודד לא יכול להשיג בעצמו. בעיניו, ההתאגדות הייתה דרך לשמור על עצמאות ובו בזמן להשתתף בחברה.
חשבתי על כך גם בהקשר של שמירת הטבע. במהלך הטיול ביקרתי ב-23 פארקים לאומיים. מעבר לנופים עצמם, הרשימה אותי ההחלטה לשמור שטחים כאלה עבור הציבור ועבור הדורות הבאים. בארץ שמזוהה כל כך עם בעלות פרטית ויוזמה אישית, יש משמעות לכך שמרחבים עצומים נשמרים כנכס משותף.
בחלק מהמקומות שבהם טיילתי, עצם קיומו של הפארק היה תוצאה של התארגנות אזרחית. כך, למשל, ברוקי מאונטיין. חוקר הטבע ומדריך הטיולים אנוס מילס הוביל מאמץ להקמת הפארק, לצד פעילים ובסיוע ארגונים אזרחיים, ובהם מועדון סיירה ואגודות נשים.
הם גייסו תמיכה ציבורית ופעלו לשכנע את הקונגרס להגן על האזור, עד להקמת הפארק ב-1915 (הדברים שלומדים במרכז מבקרים...). זו דוגמה מוחשית למה שטוקוויל ראה ביכולת האמריקאית להתאגד. אנשים שחוברים סביב מטרה משותפת ומצליחים להשפיע על החלטות השלטון.
הביקורים בפארקים גם המחישו לי שהחופש שחוויתי תלוי לעיתים בעבודה ובהגבלות שמאפשרות אותו. כדי שאוכל להגיע למקום ולהתרשם ממנו, מישהו צריך לתחזק אותו, להגן עליו ולהגביל שימושים שעלולים להרוס אותו. הרצון להשאיר מקום פתוח לציבור מחייב הכרעות לגבי מה מותר לעשות בו.
עניין נוסף שקיבל משמעות במהלך הטיול היה הדת.
ראיתי שלטים שמפארים את ישו, מסרים דתיים בצדי הדרכים וכנסיות במקומות רבים. גם על הכסף מופיע המשפט "In God We Trust", "באלוהים מבטחנו", שהוא המוטו הלאומי הרשמי. במקומות מסוימים ביטויי האמונה האלה בלטו לי יותר מכפי שאני רגיל בישראל. זו התרשמות מהמסלול שבו נסעתי, ולא מסקנה על מידת הדתיות של שתי החברות.
טוקוויל ראה בדת אחד הגורמים שיכולים לסייע לקיומה של חברה חופשית, מקור למחויבויות מוסריות שמכוונות את התנהגות האדם גם במקום שבו החוק אינו מתערב. הוא גם חשב ששמירת מרחק מהשלטון עשויה להגן על מעמדה של הדת. שלט על ישו או משפט על שטר אינם מוכיחים שהטיעון שלו נכון, אבל הם בהחלט גרמו לי להבין עד כמה האמונה נוכחת בשפה הציבורית האמריקאית.
מכאן גם התחדדה אצלי השאלה מה מאפשר חירות לאורך זמן. חוקים ובחירות הם חלק מהתשובה, אבל גם להרגלים החברתיים יש משקל: נכונות לקחת אחריות, להשתתף בהחלטות, להתארגן למען מטרה ולהתחשב באנשים אחרים. מנגד קיימים הרצון להסתגר, האדישות לענייני הציבור והנטייה להשאיר את האחריות לאחרים.
שלושה חודשים אינם מספיקים כדי לדעת עד כמה החברה האמריקאית מצליחה בכל אלה. הם כן הספיקו כדי להפוך את השאלות של טוקוויל לפחות מופשטות עבורי. כשקראתי אותו לפני הטיול, התקשיתי להבין מדוע הוא מקדיש תשומת לב רבה כל כך לעיירות, לאגודות, לדת ולהרגלים של אנשים. עכשיו ברור לי יותר מדוע הוא חיפש את יסודות הדמוקרטיה האמריקאית דווקא בחיי היומיום של האנשים הפשוטים.
מה לעזאזל קרה לכם בשמאל? מחנה שלם, של אנשים שמורכבים מכלל שכבות החברה, שעובדים בעבודות שונות, שהגיעו מרקעים שונים, וכולכם איבדתם את עצמכם לדעת.
איך לעזאזל רק לפני דקה אמרתם שבלשכת ראש הממשלה יש בוגדים שמועסקים ע״י מדינת הטרור קטר, ולכן צריך להוקיע אותם מכל וכל, אבל כאשר יש חשדות חמורים לגבי זה שאולי קטר התערבה בבחירות בישראל, פתאום זה תקין?
איך לעזאזל לפני רגע אמרתם ברית המשרתים מעל הכל, ולא נשב בחיים עם החרדים, אבל ברגע שראיתם שאין לכם ממשלה, אז אתם מוכנים לבוא ולהציע לחרדים פטור משירות צבאי רק כי זה יעיף את נתניהו?
איך לעזאזל שכחתם את ה-7.10? איך יכול להיות שלא למדתם כלום? איך עולה בראשכם המחשבה שאפשר ברצינות לשבת עם מפלגות ערביות ששוללות את קיומה של מדינת ישראל? איך אתם חיים עם זה?
האם בשם שנאת נתניהו והימין אתם מוכנים לעבור על כל הערכים שלכם? לוותר עליהם? יש לכם כאלה בכלל?
כנראה שכן.
כנראה השנאה כל כך גדולה שהיא פשוט מעוורת אתכם מלראות את המציאות. וזה מסוכן.
השנאה הזאת כבר הפילה את העם היהודי בעבר. שנאה וקנאות דתית.
אתם מאשימים את הימין במשיחיות, אבל אתם מתעלמים מהמשיחיות והקנאות הדתית שלכם שהיא כת ״רק לא ביבי״. רק לא ביבי באיזה מחיר? מסתבר שבכל פאקינג מחיר.
מחנה שלם שהשנאה אוכלת אותו מבפנים. מחנה שלם שאי אפשר לדבר איתו בהיגיון.
מחנה שלם שבטוח שכל הימין פאשיסטים שרוצים להרוג הומואים ולהכניס שמאלנים למכלאות.
הגעתם לתחתית שבתחתית.
הגעתם לעומקים שלא נראו בתולדות ההיסטוריה האנושית.
הקנאה והשנאה פשוט עיוורה אתכם, ואני באמת לא מבין איך אפשר לרפא את זה.
מנסים להושיט לכם יד לשלום, אבל אתם מעדיפים לכרות אותה.
מעדיפים ללכת ולהקים ממשלה עם אנשים שרק לפני 3 שנים צהלו ושמחו שטבחו בנו. אנשים שקראו לנו מתנחלים, ולא כי אנחנו גרים באיו״ש. כי אנחנו גרים בישראל. הם קוראים לנו מתנחלים בכפר עזה, ובניר עוז, ובתל אביב, ואומרים לנו בפנים שהמטרה הסופית היא להקים מדינה פלסטינית ששוללת את קיומה של מדינת ישראל, ושחורטת על דגלה את השמדתה של מדינת ישראל,ואתם מהנהנים וחושבים להיכנס איתם לממשלה.
אלוהים אדירים איך רמת השנאה שלכם הגיעה לכאלה גבהים שאפילו תשתפו פעולה עם הגרועים שבאויבינו רק בשביל להעיף את ביבי?
לא יודע מה התרופה לזה, אבל המחנה הזה צריך תיקון שורש עמוק.
אתם יכולים לקלל ולכעוס בתגובות, אבל זה לא ישנה את העובדה שמיליוני בני אדם פשוט איבדו את עצמם לדעת.
איך לעזאזל הגעתם לזה?
עידו רשם דברים אמיתיים שהוא מרגיש, ולכן ראוי גם לענות ולהסביר לו את הצד הימני של המפה שהוא מפספס.
1. כתבתי פעם קודמת מה הסיבה שהליכודניקים ממשיכים להצביע לנתניהו "למרות" מה שקרה פה בשלוש שנים האחרונות. והסיבה לכך נעוצה במרכאות ששמתי על המילה "למרות". בצורה פשוטה, הימין לא מאמין שנתניהו אשם באופן ישיר בטבח. זה עד כדי כך פשוט. לא כי אנחנו טיפשים, אלא כי הימין מבין שהמציאות מורכבת.
לנתניהו יש חלק, אבל בסוף, הוא לא הדרג שהיה אמור למנוע מכזה דבר לקרות. מי שקרא את תחקירי ועדת אגרנט, יראה שגולדה על פניו אשמה פי אלף יותר מהמצב שקרה עם נתניהו, ועם זאת הוועדה ניקתה אותה מאשמה. למה? כי המחדל העיקרי היה צבאי ולא מדיני.
באותו אופן, הימין לא מאמין לתיקים שנתפרו נגד נתניהו (שבימים אלה נפרמים אחד אחד), ולכן אלא טיעונים שלא תופסים מים אצל הימין. לגבי הכלכלה שהוא הזכיר, ובכן, מצבנו די טוב בשביל 3 שנות לחימה. לגבי שאר הנושאים, אפשר להסכים על חלקם, אבל בסה"כ חלק מהדברים הם ספין של התקשורת בנוגע לנתניהו ולממשלה. העובדה לכך נעוצה בזה שפתאום יש לא מעט קולות מאנשי קואליציה שאומרים שהם מוכנים לוותר לחרדים על הגיוס, אם הם יכנסו איתם לממשלה. צביעות.
2. מה שגוש השינוי מפספס לגבי מצביעי הימין, זה שאנחנו אנשים שמסוגלים לחשוב ולבד, ולראות את המציאות דרך המצב האמיתי, ולא דרך מה שתקשורת המיינסטרים שהרעילה פה את מוחות הציבור במשך עשרות שנים מנסה להציג. חלק מזה כמו שציינתי כולל את משפט נתניהו, את גיוס החרדים, וכו. אנחנו לא מאמינים שנתניהו הוא השד שמנסים לצייר אותו. זה עד כדי כך פשוט.
3. אני מסכים. הגיע הזמן שהחרם המטומטם של השמאל, שהתחיל אגב הרבה בגלל לפיד – שהוא הפוליטיקאי הנוראי ביותר שהיה במדינת ישראל אי פעם, ואין מישהו שהרס את הפוליטיקה כמוהו – יפסק. אולי מה שראה גנץ, יראו עכשיו אחרים.
4. ממשלה שנתמכת על רע"מ והמשותפת, זאת ממשלה תומכת טרור. רע"מ והמשותפת אלה מפלגות שלא מסוגלות לגנות את חמאס, חלק מהנציגים שלהם תומכי טרור מובהקים שרק בחסות בית המשפט הישראלי נמצאים בכנסת, ולכן להקים ממשלה שנשענת עליהם בדרך כזו או אחרת רק כי שונאים את נתניהו, זאת איוולת לדורות. אפשר יהיה להוסיף פרק לספר מצעד האיוולת היהודי. לא סתם חכמים אמרו השנאה מקלקלת את השורה. הם לא פרטנרים לשום דבר חוץ מהשאיפה שלהם להשמדת העם היהודי.
5. מסכים. ולגבי אנשים שכתבו שנתניהו לא רוצה אחדות, הם פשוט עיוורים משנאה. נתניהו הציע וחיפש פעם אחר פעם מישהו שיכנס אליו לממשלה, והאופוזיציה פעם אחר פעם לא רצתה להיכנס. אגב אני בטוח שנתניהו יעדיף את בנט/אייזנקוט מאשר את בן גביר.
כמה מחשבות לאחר לילה ארוך מאד:
1. אני במשבר זהות - במידה מסוימת, אני מרגיש שאני לא שייך לעם הזה ושישראל היא כבר לא המדינה שאני מכיר. תמונת הגושים באמת לא מטרידה אותי. מה שמטריד אותי היא העובדה שבנימין נתניהו הצליח להביא לבדו 27 מנדטים. לא משנה כמה אני מנסה, אני לא מצליח להבין איך הדבר הזה קרה לאחר כהונה כל כך רעה שלו. קשה לי לחשוב איך אני יכול לגור במדינה שלכל כך הרבה אזרחים בה פשוט לא אכפת מהכלכלה, מיוקר המחיה, מסנקציות אפשריות, מסוכנים קטארים בלשכה, מחוסר הכרעת האויב, מהשתמטות המונית, מחוסר הערכה למילואימניקים, ובעיקר - מאירועי ה7 לאוקטובר. מה צריך עוד לקרות כדי שאנשים לא יבחרו בו? זה פשוט מטמטם אותי.
2. ועדיין, מדובר ב27 מנדטים - יהיה זה מתנשא, תמים, וחסר מודעות מצדי לגרוס כי מדובר ב״כת״. זו מילה חלולה מאד. כל כך הרבה ממצביעי נתניהו הם אנשים שאוהבים את המדינה ודואגים לה. אנשים שעושים מילואים ומשלמים מיסים. אנשי משפחה שימותו למען ילדיהם. אנשים בעלי ערכים, חוכמה, וניסיון. אני יודע את זה - כי שניים מהמצביעים הללו הם הוריי היקרים. חלקם עבדו איתי, שירתו איתי, ומקורבים אלי בדרך כזו או אחרת. מה אנחנו, מצביעי גוש השינוי, מפספסים? אנחנו חייבים לפספס משהו.
3. צריך להבין שהפסדנו - בשוק המניות, אם אתה סוחר באופן אקטיבי, נהוג לשים סטופ-לוס. מדובר בניהול סיכונים. העיקרון הוא פשוט אך חשוב: אם טרייד לא הצליח, אתה רוצה למזער את ההפסד שלך כדי שלא יגדל לממדים עצומים ויפגע לך בתיק. אני מעריך שאנחנו, גוש השינוי, הגענו למצב בו אנחנו חייבים לאמץ את אותו העיקרון. אם נשים בצד את הערבים ואת החרדים, רוב העם רוצה את נתניהו כראש ממשלה. ניסינו להילחם בזה כל כך הרבה זמן, וניסינו לשכנע כל כך הרבה אנשים, אבל למרות הכל - זה רצון העם. אני חושב שעלינו לשים סטופ-לוס ופשוט לקבל את זה, כי המחיר של לא לקבל את זה הוא יקר עד כדי פגיעה בתיק (המדינה).
4. המחיר כבד מדי - ממשלת מיעוט המסתמכת על ערבים (ובמיוחד המשותפת) לא תהיה יציבה. זה עלול (כמו שכבר קרה לפני כמה שנים) להתפוצץ לנו בפנים עם פוליטיקאים קיצוניים ואינטרסנטים יותר. יהיה קשה להעביר בה תקציבים וחוקים, והיא תיפול מהר מאד. ממשלה יחד עם הערבים לא באה בעיני בחשבון - את עבאס הייתי יכול לסבול איכשהו, אך המשותפת זו רשימה שהיא אנטי-ישראל שמחפשת רק לפגוע במדינת היהודים. בחירות חוזרות לא באות בחשבון גם כן - נתניהו ינצח שם בקלות ויקים שוב את ממשלת השבורים.
5. עוד תבוא אחדות עלינו - אפשר להאשים את כל הצדדים בעניין, ולכן מיותר בעיני להתעסק בשאלה איך הגענו למצב הזה. דבר אחד אני בטוח - צריך להפסיק עם החרמות. אני לא מאמין שאני אומר את זה, אבל גנץ אכן צדק. שני הצדדים צריכים לשים בצד את המחלוקות, ולהקים ממשלה ציונית רחבה. ללא ערבים וללא החרדים. ממשלה שמייצגת את כל העם. כן, גם עם נתניהו כראש ממשלה. בלי הקיצוניים, נוכל להתחיל לעבוד יחד על להחזיר את ישראל למסלול הנכון ולטפל בכל כך הרבה בעיות שעלינו לטפל בהם. טענות כמו ״נתניהו ישרוף אותם״ ואחרות הן טענות שמזלזלות בעיני ביכולות של מנהיגי גוש השינוי. הגיע הזמן שמצביעי נתניהו יבינו שהאנשים שהוא החזיק יחד איתו הם אנשים דבילים וכושלים לחלוטין, ויתנו לאנשים חדשים, שרובם אנשי ימין ובעלי יכולת, לתקן את החרא שנהיה פה ולפקח על נתניהו שבאמת יסיים את העבודה. והגיע הזמן שמצביעי גוש השינוי יבינו שרוב העם (היהודי) רוצה, סומך, ומרגיש בטוח כשנתניהו עומד בראש, גם אם זה קשה להם להבין את זה.
על מנהיגי גוש השינוי לפעול למען אחדות - ועל נתניהו לחבק אותם. הגיע הזמן לקבל את הכרעת העם ולהבין את גודל השעה מול הסכנות הפנימיות והחיצוניות.
בעיני, מי שיסרב לדבר הזה - מוכיח מעל לכל ספק שעתיד מדינת ישראל לא עומדת לנגד עיניו.
בנוסף, המקרה הנוכחי עם האפשרות שקטר מעורבת בבחירות בישראל, והתגובות לכך מהשמאל, רק מראות את הצביעות שדיברתי עליה. לא נתניהו, לא מעניין
nitter.gq/JoshBreiner/status/211…
חלק מהתשובה כתבתי גם פה בעבר הלא רחוק
nitter.gq/IsraeliReader/status/2…
אני קורא פה לא מעט ציוצים של אנשי שמאל שתוהים איך אנשים רציונליים מסוגלים להצביע שוב פעם למפלגות הקואליציה הנוכחית.
אסביר לכם בקצרה.
במדינת ישראל יש דבר אחד שבדרך כלל הכי חשוב לאזרחים, והוא ביטחון.
כאשר אזרחי ישראל שוקלים בדעתם למי להצביע, הרבה פעמים ביטחון הוא הדבר הראשון והכי חשוב שלהם.
אז הם נזכרים ב-7.10 ואומרים שנתניהו כשל. וזה נכון.
אבל אז הם מסתכלים על התנהלות האופוזיציה שממול, ורואים את אייזנקוט וגנץ ובנט ולפיד שאמרו שאת המלחמה בעזה צריך לסיים בכל מחיר.
הם זוכרים שהם לא רצו להיכנס לרפיח.
הם זוכרים שהם לא נכנסו, או יצאו מהממשלה עוד לפני מבצע הביפרים.
הם זוכרים שאייזנקוט אמר שהכי הגיוני בעיניו זה לפרק את חמאס מנשקו אבל להביא ל-20 אלף עזתים שינהלו את הרצועה.
הם זוכרים שליברמן אמר שצריך לתת לירדנים אחריות ביטחונית באיו״ש.
הם זוכרים שבנט ישב עם רע״מ - שהיא תנועה של האחים המוסלמים, תנועה שממנה יצא חמאס.
הם זוכרים שיאיר גולן אומר שאין לו בעיה לשבת עם המפלגות הערביות, למרות שהן אפילו לא מוכנות להגיד שחמאס ארגון טרור.
הם זוכרים שהאופוזיציה האשימה את הממשלה במלחמה מיותרת מול איראן, כאילו שאפשר להשלים עם איראן גרעינית.
ואז הם זוכרים שנתניהו והממשלה החליטו לא להיכנע לחמאס ולתכתיבים שלו. והם זוכרים שחיזבאללה חטף בראש. והם זוכרים את המערכות מול איראן, והם מבינים. הם מבינים שנתניהו כשל בענק, אבל הוא תיקן את עצמו.
מושלם? לא. אבל הרבה יותר טוב ממה שיש לאופוזיציה המופקרת להציע.
ולכן כשהם הולכים לקלפי ביום הבחירות, הם רואים מי למד משהו, ומי לא למד כלום. מי עדיין שקוע בקונספציה עמוקה, ומי התפקח. ולכן הם שמים בקלפי פתק של מפלגות הקואליציה.
כי הם זוכרים.
תחזית אחרונה לממשלה הקרובה.
האירוע עם הערבים טרף את הקלפים, לא רק למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, אלא גם לשמאל.
מפלגות האופוזיציה היו יכולות ״להכיל״ ממשלה שתכלול את רע״מ אולי בקונוטציה של 4 מנדטים. אבל כשמדובר על כמות של 18 מנדטים, שנניח מדובר על גוש של 70, אנחנו מדברים על 25% מפלגות ערביות מהקואליציה.
עכשיו, ברור לי שיש אנשים בפוליטיקה שהיו הולכים איתם. אין לי ספר שיאיר גולן היה הולך איתם (אמר בעצמו), וכן לפיד, ואחרים. אבל יש חלקים באופוזיציה שעדיין לא השתבשה עליהם דעתם, ומבינים שזה קו אדום. יש שם תומכי טרור מובהקים, ותומכי השמדת העם היהודה שבחסות בית המשפט נבחרו לכנסת, והם מבינים את זה, ולכן הם לא ישתפו פעולה עם ישיבה עם המפלגות הערביות.
השמאל הוציא את הכי הרבה אנרגיות שלו אי פעם בקמפיין הנוכחי. כנ״ל הערבים. הם יודעים שהם מיעוט. הם יודעים שאם יש בחירות נוספות, מצבם יהיה רע יותר, והימין יעלה במנדטים.
לכן אני מעריך שהתוצאה הסבירה ביותר תהיה נתניהו כראש ממשלה, וחלק ממפלגות האופוזיציה שישבו תחתיו.
מי זה יהיה, לא יודע. אגב, לפי דעתי נתניהו יעדיף להוציא את בן גביר, ולהכניס את בנט/אייזנקוט.
לא קיבל מספיק טראפיק, אבל ממליץ רגע לחברי בשמאל לקרוא, ולהבין מהיכן נובעת חלק מהטעות שלהם לגבי קריאת המפה בצורה שגויה
לפני שלושה חודשים כתבתי על זה, ונדמה שצדקתי בכל מילה.
בואו ננתח את זה רגע.
בקצרה, מה שכתבתי עסק במושג סטטיסטי שנקרא Sampling Bias, או בעברית, הטיית דגימה.
מה הכוונה? כאשר אנחנו מסתכלים על קבוצה מסוימת של אנשים ומנסים להסיק ממנה מסקנות על אוכלוסייה גדולה יותר, אנחנו חייבים לשאול שאלה בסיסית: האם הקבוצה שאנחנו מסתכלים עליה באמת מייצגת את האוכלוסייה שעליה אנחנו מבקשים להסיק?
לאורך החודשים האחרונים ראינו ברשתות החברתיות התלהבות סביב פרסומים של ישראלים שמתגוררים בחו״ל והודיעו שהם מתכוונים להגיע לארץ כדי להצביע בבחירות. ציוצים בסגנון ״שמעתם שגם X וגם Y חוזרים במיוחד כדי להצביע?״ זכו למאות ולעיתים לאלפי לייקים, שיתופים ותגובות נלהבות.
אלא שכאן בדיוק מתחילה הבעיה הסטטיסטית.
טוויטר אינו מדגם מייצג של החברה הישראלית. גם רשימת האנשים שאתם עוקבים אחריהם אינה מדגם מייצג. וגם החברים שלכם, ככל שאתם אוהבים אותם, אינם מדגם מייצג.
בני אדם נוטים להקיף את עצמם באנשים שדומים להם מבחינת השקפות עולם, השכלה, מעמד חברתי, תחומי עניין ולעיתים גם עמדות פוליטיות. התופעה הזאת מוכרת בסוציולוגיה בשם Homophily או אהבת הדומה, הנטייה של אנשים ליצור קשרים עם אנשים הדומים להם.
עכשיו תוסיפו לכך את האלגוריתם של הרשתות החברתיות, שמחליט לאילו תכנים לחשוף אותנו על בסיס שיקולים כמו דפוסי הפעילות והמעורבות שלנו.
התוצאה האפשרית היא Echo Chamber, או בעברית, תא תהודה.
אתם רואים אנשים שחושבים כמוכם, מגיבים לאנשים שחושבים כמוכם, משתפים פרסומים של אנשים שחושבים כמוכם, ובהדרגה נוצרת תחושה שכמעט כולם חושבים כמוכם.
אבל זו בדיוק האשליה.
העובדה שראיתם 500 אנשים שמצהירים שהם חוזרים לישראל כדי להצביע אינה אומרת דבר, כשלעצמה, על התנהגותם של מיליוני בעלי זכות הבחירה.
מדוע? מפני שאתם לא יודעים מהו המכנה.
כמה ישראלים מתגוררים בחו״ל? כמה מהם בעלי זכות בחירה? כמה מהם מתכוונים להגיע? כמה מהם תומכים בממשלה וכמה מתנגדים לה? וכמה מהם בכלל נוהגים לפרסם את עמדותיהם הפוליטיות ברשת?
בלי הנתונים האלה, אין לכם דרך להסיק שהפרסומים שאתם רואים מייצגים מגמה רחבה.
יתרה מכך, אנשים שמחליטים לפרסם בפומבי שהם חוזרים להצביע אינם בהכרח דומים לאנשים שחוזרים להצביע אך אינם מפרסמים זאת, או לאנשים שבוחרים שלא להגיע כלל.
זוהי דוגמה לSelf Selection Bias, הטיית בחירה עצמית: האנשים שמופיעים במדגם אינם נבחרים באקראי, אלא בוחרים בעצמם להשתתף בו.
ויש כאן תופעה פסיכולוגית נוספת, Confirmation Bias, הטיית האישוש.
כאשר אדם מאמין שמתרחשת התעוררות פוליטית גדולה, הוא נוטה לשים לב במיוחד לפרסומים שתומכים באמונתו, לזכור אותם ולייחס להם חשיבות. לעומת זאת, מידע שסותר את התמונה הזאת עשוי לקבל פחות תשומת לב.
כך נוצרת לולאת משוב. אתם מאמינים שיש מגמה, נחשפים לעוד ועוד סיפורים שמתאימים למגמה, והחשיפה הזאת מחזקת אצלכם את האמונה שהמגמה אכן קיימת.
אלא שחשיפה חוזרת לאותה עמדה אינה ראיה לכך שהיא נפוצה באותה מידה באוכלוסייה הכללית.
אלף לייקים אינם אלף משיבים במדגם אקראי. עשרת אלפים שיתופים אינם סקר בחירות. ופיד שמלא באנשים שמסכימים איתכם אינו הוכחה לכך שהציבור כולו מסכים איתכם.
עם זאת גם אם התוצאה הפוליטית בפועל אינה תואמת את הציפיות שנוצרו ברשת, אין פירוש הדבר שאותם אנשים שפרסמו שהם חוזרים להצביע שיקרו, או שלא הייתה כלל התגייסות של מצביעים מחו״ל.
ייתכן בהחלט שאנשים רבים הגיעו במיוחד להצביע.
אבל בין הטענה ״אנשים רבים הגיעו להצביע״ לבין המסקנה ״הגעתם מעידה על שינוי פוליטי רחב בציבור״ קיים פער סטטיסטי עצום.
כדי לבסס את המסקנה השנייה צריך נתונים מייצגים, ולא אוסף של סיפורים אישיים, מרגשים ככל שיהיו.
וזו בדיוק הייתה הטענה שלי לפני שלושה חודשים.
הבעיה אינה בכך שאנשים האמינו בשינוי פוליטי. הבעיה היא שהם התייחסו לסביבה החברתית שלהם כאילו הייתה מדגם מייצג של המציאות.
בסטטיסטיקה, מדגם גדול אינו בהכרח מדגם טוב. אפשר לאסוף מאה אלף תצפיות ולקבל תמונה מוטה לחלוטין, אם מנגנון הבחירה של התצפיות מוטה מלכתחילה.
ולכן, בפעם הבאה שאתם פותחים את טוויטר ומרגישים ש״כל המדינה״ חושבת בדיוק כמוכם, כדאי לזכור:
אתם לא בהכרח רואים את דעת הקהל. אתם רואים את דעת הקהל שהסביבה שלכם והאלגוריתם מאפשרים לכם לראות.
וההבדל בין השניים הוא בדיוק ההבדל שבין תחושה אישית לבין הסקה סטטיסטית מבוססת.
לפני שלושה חודשים כתבתי על זה, ונדמה שצדקתי בכל מילה.
בואו ננתח את זה רגע.
בקצרה, מה שכתבתי עסק במושג סטטיסטי שנקרא Sampling Bias, או בעברית, הטיית דגימה.
מה הכוונה? כאשר אנחנו מסתכלים על קבוצה מסוימת של אנשים ומנסים להסיק ממנה מסקנות על אוכלוסייה גדולה יותר, אנחנו חייבים לשאול שאלה בסיסית: האם הקבוצה שאנחנו מסתכלים עליה באמת מייצגת את האוכלוסייה שעליה אנחנו מבקשים להסיק?
לאורך החודשים האחרונים ראינו ברשתות החברתיות התלהבות סביב פרסומים של ישראלים שמתגוררים בחו״ל והודיעו שהם מתכוונים להגיע לארץ כדי להצביע בבחירות. ציוצים בסגנון ״שמעתם שגם X וגם Y חוזרים במיוחד כדי להצביע?״ זכו למאות ולעיתים לאלפי לייקים, שיתופים ותגובות נלהבות.
אלא שכאן בדיוק מתחילה הבעיה הסטטיסטית.
טוויטר אינו מדגם מייצג של החברה הישראלית. גם רשימת האנשים שאתם עוקבים אחריהם אינה מדגם מייצג. וגם החברים שלכם, ככל שאתם אוהבים אותם, אינם מדגם מייצג.
בני אדם נוטים להקיף את עצמם באנשים שדומים להם מבחינת השקפות עולם, השכלה, מעמד חברתי, תחומי עניין ולעיתים גם עמדות פוליטיות. התופעה הזאת מוכרת בסוציולוגיה בשם Homophily או אהבת הדומה, הנטייה של אנשים ליצור קשרים עם אנשים הדומים להם.
עכשיו תוסיפו לכך את האלגוריתם של הרשתות החברתיות, שמחליט לאילו תכנים לחשוף אותנו על בסיס שיקולים כמו דפוסי הפעילות והמעורבות שלנו.
התוצאה האפשרית היא Echo Chamber, או בעברית, תא תהודה.
אתם רואים אנשים שחושבים כמוכם, מגיבים לאנשים שחושבים כמוכם, משתפים פרסומים של אנשים שחושבים כמוכם, ובהדרגה נוצרת תחושה שכמעט כולם חושבים כמוכם.
אבל זו בדיוק האשליה.
העובדה שראיתם 500 אנשים שמצהירים שהם חוזרים לישראל כדי להצביע אינה אומרת דבר, כשלעצמה, על התנהגותם של מיליוני בעלי זכות הבחירה.
מדוע? מפני שאתם לא יודעים מהו המכנה.
כמה ישראלים מתגוררים בחו״ל? כמה מהם בעלי זכות בחירה? כמה מהם מתכוונים להגיע? כמה מהם תומכים בממשלה וכמה מתנגדים לה? וכמה מהם בכלל נוהגים לפרסם את עמדותיהם הפוליטיות ברשת?
בלי הנתונים האלה, אין לכם דרך להסיק שהפרסומים שאתם רואים מייצגים מגמה רחבה.
יתרה מכך, אנשים שמחליטים לפרסם בפומבי שהם חוזרים להצביע אינם בהכרח דומים לאנשים שחוזרים להצביע אך אינם מפרסמים זאת, או לאנשים שבוחרים שלא להגיע כלל.
זוהי דוגמה לSelf Selection Bias, הטיית בחירה עצמית: האנשים שמופיעים במדגם אינם נבחרים באקראי, אלא בוחרים בעצמם להשתתף בו.
ויש כאן תופעה פסיכולוגית נוספת, Confirmation Bias, הטיית האישוש.
כאשר אדם מאמין שמתרחשת התעוררות פוליטית גדולה, הוא נוטה לשים לב במיוחד לפרסומים שתומכים באמונתו, לזכור אותם ולייחס להם חשיבות. לעומת זאת, מידע שסותר את התמונה הזאת עשוי לקבל פחות תשומת לב.
כך נוצרת לולאת משוב. אתם מאמינים שיש מגמה, נחשפים לעוד ועוד סיפורים שמתאימים למגמה, והחשיפה הזאת מחזקת אצלכם את האמונה שהמגמה אכן קיימת.
אלא שחשיפה חוזרת לאותה עמדה אינה ראיה לכך שהיא נפוצה באותה מידה באוכלוסייה הכללית.
אלף לייקים אינם אלף משיבים במדגם אקראי. עשרת אלפים שיתופים אינם סקר בחירות. ופיד שמלא באנשים שמסכימים איתכם אינו הוכחה לכך שהציבור כולו מסכים איתכם.
עם זאת גם אם התוצאה הפוליטית בפועל אינה תואמת את הציפיות שנוצרו ברשת, אין פירוש הדבר שאותם אנשים שפרסמו שהם חוזרים להצביע שיקרו, או שלא הייתה כלל התגייסות של מצביעים מחו״ל.
ייתכן בהחלט שאנשים רבים הגיעו במיוחד להצביע.
אבל בין הטענה ״אנשים רבים הגיעו להצביע״ לבין המסקנה ״הגעתם מעידה על שינוי פוליטי רחב בציבור״ קיים פער סטטיסטי עצום.
כדי לבסס את המסקנה השנייה צריך נתונים מייצגים, ולא אוסף של סיפורים אישיים, מרגשים ככל שיהיו.
וזו בדיוק הייתה הטענה שלי לפני שלושה חודשים.
הבעיה אינה בכך שאנשים האמינו בשינוי פוליטי. הבעיה היא שהם התייחסו לסביבה החברתית שלהם כאילו הייתה מדגם מייצג של המציאות.
בסטטיסטיקה, מדגם גדול אינו בהכרח מדגם טוב. אפשר לאסוף מאה אלף תצפיות ולקבל תמונה מוטה לחלוטין, אם מנגנון הבחירה של התצפיות מוטה מלכתחילה.
ולכן, בפעם הבאה שאתם פותחים את טוויטר ומרגישים ש״כל המדינה״ חושבת בדיוק כמוכם, כדאי לזכור:
אתם לא בהכרח רואים את דעת הקהל. אתם רואים את דעת הקהל שהסביבה שלכם והאלגוריתם מאפשרים לכם לראות.
וההבדל בין השניים הוא בדיוק ההבדל שבין תחושה אישית לבין הסקה סטטיסטית מבוססת.
רבים חושבים כמוני
nitter.gq/guy_baruch/status/2115…
