שניהם, כמובן. (אם הייתם בספק, או התשובה מפתיעה - הספרים מחכים לכם. צאו וקראו!)

התשובה מורכבת: בתולדות הפילוסופיה רצפים ארוכים שלא היה מוכר כלל (גורל ידוע של כתבים ביוונית), ובאחרים נדחה על הסף. ההאשמות היו שהטיעונים בסופו של דבר ריקים/שגויים/לא נותנים לנו שיטה או מידע פילוסופי בעל ערך, קצת מקביל לקליטה של חלק מהרעיונות של יום. גם כשחזר לבמת ההיסטוריה - אחזור לזה - פשוט לא הובן כראוי. (הספר אכן אינו חף מפגמים אגב - הוא נחשב עד היום ספר פדנטי מדי, משעמם לרצפים, ולעיתים כמעט ילדותי; לא הכול בו מחזיק מים - ואינו מקורי, בהיותו אסופת חוכמה קודמת של האסכולה, אבל יש בו בהחלט גם יהלומים.) בימי הביניים, בשל העלמות ספרו במערב, התייחסויות לספקנות ככל שישנן הן לסוג של האקדמיה (האפלטונית במקור), וההנחה הייתה שאין זן אחר. (בביזנטיון, אף שנשתמר, זכה להתעלמות כמעט גמורה.) לגילויו מחדש ברנסאנס והפצתו במערב, הייתה השפעה הדרגתית. באופן מעניין הוא "גויר" בתחילה לנצרות, למשל על ידי סבנרולה, בנסיון למקם אותו כסימפטי למסורת האנטי-אינטלקטואלית שבה (מטרטוליאנוס ואילך). בתקופה שאתה מתמקד בה, שולצה מעלה אותו לראשונה מפורשות (ספרו "אנסידמוס..." הוא רפרור מפורש לאותו אנסידמוס שמגיע אלינו דרך סקסטוס), אבל הוא - כמו עם סבנרולה - לא הובן דיו (אם ללכת לפי הקריאה של ג'סיקה ברי, 2020). בדפוס הנמשך עד היום, הספקנות נקראה בפריזמה אנטי-ספקנית: סקסטוס נקרא כמתייחס אל *מידת הביטחון בידע* במקום כספקן לגבי *עצם האפשרות שלו*. (זה ההבדל בין "ייתכן שזה לא נכון" ובין "אין איך לדעת (דבר בוודאות)".) להערכתי - איני חוקר של התקופה שאתה כרגע מתמקד בה - זו הסיבה האחת העיקרית. בהעדר מסורת ארוכה קודמת הבאה להבהיר כלפי אנטי-ספקנים את קריאתם השגוי (עוד טרם המחלוקת עצמה), הספקנות הפירוניסטית מראש נקראה - כשנקראה - במשקפיים אנטי-פירוניסטים במהות, עם ההשלכה שלא באמת הייתה מעניינת; ניתן היה לבטל את הפסאודו-פירוניזם הזה במחי יד עם "הכלבים נובחים והשיירה עוברת".