את המשפט הכי מטומטם שמעתי אתמול אחרי חצות, כשעוד היו רק תוצאות אמת חלקיות. אחרי האמירה הבלתי נסבלת של אייזנקוט על הקמת ״ממשלה ציונית״, שמעתי מחביבת השמאל הכרזה שציונות היא הנשמה שלה, שהיא נולדה ציונית. ואני שואלת: מה פירוש ״ממשלה ציונית״ כשההגדרה הזאת משמשת כדי להשאיר את האזרחים והאזרחיות הערבים בחוץ? אם אזרחות שווה אינה מקנה לכל אזרח ואזרחית זכות שווה להשתתף בשלטון, אז איזו דמוקרטיה זו? ואם ציונות מוצגת כערך שמצדיק את הדרתם של אזרחים ערבים, היא כבר אינה רק חזון לאומי, היא הופכת למנגנון שמפר את עקרון השוויון. מה בדיוק אתן מגינות עליו כשאתן מגינות על ההדרה הזאת בשם הנשמה? איך אפשר לדבר על ציונות, על דמוקרטיה ועל שוויון באותה נשימה, ובו בזמן לקבוע מראש שאזרחים ערבים אינם שותפים לגיטימיים להנהגת המדינה? ציונות שמבקשת להבטיח בית לאומי ליהודים אינה יכולה להצדיק שלילת הבית האזרחי, הזכויות והשותפות של מי שאינם יהודים. זה לב העניין בבחירות 2026: מפלגות ציוניות ששכחו שהן ישראליות. ״עם לבדד ישכון״, גם בתוך המדינה. יהודים בפנים, ערבים בחוץ. ואז עוד קוראים לזה דמוקרטיה. אבל דמוקרטיה אינה רק בחירות; היא גם ההכרה בכך שכל האזרחים והאזרחיות שווים בזכותם להשפיע, להיבחר ולהיות שותפים בקבלת ההחלטות. הדרה שיטתית של אזרחים ערבים סותרת את השוויון, ולכן גם את הדמוקרטיה. כשהציונות היא תנאי לשותפות בשלטון, היא הופכת לכלי של הדרה. וכשהערביוּת עצמה פוסלת אדם מלהיות שותף, זו גזענות. אי אפשר לטעון שציונות ושוויון מתקיימים יחד, אם השוויון נעצר ברגע שבו אזרחים ערבים מבקשים להיות שותפים מלאים במדינה.