כותב שטפן צוויג במאה הקודמת: "דווקא בני הזמן אינם מבחינים בתנועות הגדולות הקובעות את פני זמנם, עוד בראשיתן" ובכך דוחס שנים של מאבקים ובחירה חוזרת ומודעת בעיוורון גמור למתרחש בבית. אולי זה גורל המין האנושי: היכחדות על ידי עצמו בלבד? אני מנסה להבין בשביל מה חקוקה ההיסטוריה ובשביל
מה ממשיכה לחיות הספרות אם לא בשביל שנצליח ללמוד להביט בפיכחות אל עומקו של המנגנון, על כל כיעורו, לפני שנדרוש את התוצאה הטהורה שקיימת רק בדמיונות שכל עיקרם הוא, ובכן, חוסר היכולת להביט במציאות. צוויג סיים את צוואתו במילים: "אני מברך את כל ידידי, הלוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר
מה ממשיכה לחיות הספרות אם לא בשביל שנצליח ללמוד להביט בפיכחות אל עומקו של המנגנון, על כל כיעורו, לפני שנדרוש את התוצאה הטהורה שקיימת רק בדמיונות שכל עיקרם הוא, ובכן, חוסר היכולת להביט במציאות. צוויג מסיים את ספרו במילים: "אני מברך את כל ידידי, הלוואי ויזכו הם לראות את עלות השחר
הכנתי דגים לארוחת הערב עם המשפחה כדי לרכך את השיח הפוליטי: כן אני בעד לשבת עם מפלגות ערביות *וגם* קלטו איך היד שלי מתבלת בדיוק כמו סבתא במערה במרוקו
כשזה אצלם, אז הכסף הקטארי בסדר
ועכשיו אחרי שנרמלו שעובר כסף קטארי בלשכת ראש הממשלה, מתריעים שאצל אחרים זה בעצם מעשה חמור מאוד.
איך אפשר לעבור חמש דקות במקום הזה מבלי לאבד את השפיות?
מהסיפורים הלופתים ביותר שקראתי בחיי ובפרט של פיודור שלנו. יש כאן נבואה; כתב אזהרה מפני שלילת חירותו של האחר ואילו תירוצים עלובים יישארו לנו לספר לעצמנו כשהכל כבר אבוד.
חלמתי על חוף מציצים רק שהתגלתה בו מערה אז ניגשתי סקרנית ונכנסתי אליה. בתוכה היו עשרות דוכני הנחת תפילין. מדינה גמורה
