Chief Scientist @Microsoft Israel R&D Center. Futurist, technology & innovation evangelist. Keynote speaker. Emergency management expert. Tweets are my own.
Israel
Joined February 2012
- Tweets7.9K
- Following1.9K
- Followers10.1K
- Likes12.4K
Pinned Tweet
שרשור אזהרה מפני טיקטוק - אם לא לכם אז לפחות לילדים שלכם.
לאחרונה אני רואה יותר ויותר אנשים וארגונים שעוברים להשתמש בטיקטוק מסיבות כאלה ואחרות. על יתרונות הטיקטוק אני לא אכתוב, וכבר נכתב על כך שיש להם את האלגוריתם הטוב ביותר בעולם.
מקווה שלאחר קריאה תשתנה דעתכם. מתחילים -->
לאן פניה של ישראל?
קודם כול והכי חשוב, צאו להצביע!
ישנם שני סוגים של מנהיגים. אלה שמנסים לרתום אנשים באמצעות פחד, ואלה שמנסים לרתום אותם באמצעות תקווה.
אני לא מצליח להבין הורים שמצביעים לליכוד. לא משום שאני מטיל ספק באהבתם לילדיהם, אלא משום שאני מתקשה להבין איזו מדינה הם רוצים להוריש להם?!
נתניהו מציע שוב ושוב פחד ואימה.
קריסה כלכלית, מדינה פלסטינית, השמדת ישראל, סנקציות בינלאומיות ואמריקאיות ואיומים קיומיים.
שביב של תקווה הוא לא מציע למצביעים שלו, ובטח שלא למדינת ישראל ולאזרחיה.
ומה לגבי האחריות?
הרי חלק ניכר מהאיומים ומהמשברים שהוא מתאר התפתחו ונוצרו במהלך שנות שלטונו. האם אין לו אחריות ליצירתם, להחרפתם או לכישלון למנוע אותם?
נתניהו כבר אמר שאין לנו ברירה אלא להסתגל לכלכלה בעלת סממנים אוטרקיים ולהפוך ל״סופר ספרטה״. לאחרונה שוב הזהיר מפני סנקציות כלכליות ובנקאיות, ומעבר לכלכלת קריפטו.
כאשר אני מחבר את הדברים האלה, החזון שמצטייר בעיניי למדינת ישראל הוא צפון קוריאה, אבל בגרסה חשוכה עוד יותר.
האם זה העתיד שאנחנו רוצים? מדינה מבודדת, מסוגרת, שכל משאביה מגויסים להישרדות ולביטחון במקום לשגשוג, לחירות ולאיכות החיים?
ותסתכלו על התמונות שאני מצרף מקמפיין הליכוד.
״לא נכנע״. ״נתניהו נלחם בשביל כולם״. ״ימין או פלסטין״.
לא נכנע למי? נלחם במי? וממתי הבחירה בין מפלגות בישראל הפכה לבחירה בין ימין לפלסטין?
שלוש כרזות, ואף מילה על חינוך, בריאות, שגשוג כלכלי, איכות חיים או עתיד טוב יותר לילדינו.
ולשלוש הכרזות האלה מצטרפת תמונה רביעית, קשה בהרבה.
שלשום, יומיים לפני הבחירות, ראש ממשלת ישראל שיתף תמונה המדמה פיצוץ גרעיני בלב תל אביב.
תעצרו רגע ותחשבו על זה. זה באמת לא נתפס.
ראש ממשלה מכהן משתף תמונה שבה אחד המרכזים החשובים במדינתו מושמד בפיצוץ גרעיני.
וזה אותו נתניהו שהכריז שהסרנו את איום ההשמדה הגרעיני, ורק לפני כשבועיים חזר וטען שחיסלנו את הגרעין האיראני.
אז מה השתנה?!
האם האיום הוסר, או שמדינת ישראל שוב מצויה בסכנת השמדה גרעינית?
אני מחפש בקמפיין הליכוד משהו חיובי. תקווה. תיקון. שינוי כיוון. חזון לאופן שבו ייראו חייהם של ילדינו בעוד עשר או עשרים שנה.
לא רק עוד דם, יזע ודמעות.
ובעיקר, אני מנסה להבין האם אי אפשר היה אחרת.
האם אפשר היה במשך שלוש שנים, ובזמן מלחמה קיומית לדברי ראש הממשלה, לא להילחם גם זה בזה? לא להמשיך להסית, ולא להציג כל מי שאינו תומך בנתניהו כמי שתומך בפלסטינים?
ומה לגבי היחסים עם ארה״ב?
נתניהו הפך את צה״ל לצד״ל של ארה״ב. נתניהו הפך אותנו למעשה לשכירי החרב של הנשיא טראמפ. וזאת הסיבה למה טראמפ החליט לתמוך בנתניהו (והוא אפילו אמר את זה ישירות).
ישראל זקוקה לברית האסטרטגית עם ארה״ב, אבל ברית איננה כפיפות. האם ההחלטות על מלחמה ושלום מתקבלות מתוך האינטרס הישראלי, או גם מתוך האינטרסים הפוליטיים של הנשיא האמריקאי ושל נתניהו עצמו?
וישנה גם שאלת מוסדות המדינה.
אני חושש שאנחנו עדים להתפוררות יכולת התפקוד המקצועי של המדינה. לשכת ראש הממשלה, השירות הציבורי, מערכות הפיקוח והבקרה. מי נושא באחריות לכשלים? ומי מבטיח שנותרו גורמי מקצוע עצמאיים שמסוגלים להגן על תפקוד המדינה ועל חיי אזרחיה?
מדינה חזקה איננה מדינה שבה הכול תלוי באדם אחד. מדינה חזקה היא מדינה שמוסדותיה מסוגלים לתפקד גם בעת משבר, גם בשעת מלחמה וגם כאשר מנהיגיה מתחלפים.
וזאת אולי השאלה החשובה ביותר ביום הבחירות הזה.
לא רק מי יעמוד בראש הממשלה מחר, אלא איזו מדינה תישאר כאן אחריו.
יש בישראל אידאולוגיות שונות וחזונות שונים לעתידה.
אבל אסור לנו לוותר על הדרישה ממנהיגות להציע לאזרחיה גם עתיד ששווה לשאוף אליו.
תקראו את הדברים החשובים של יובל בלומברג:
מדינת ישראל נמצאת בסכנה קיומית אמיתית ומוחשית. אם האיראנים ישיגו גרעין, שום דבר כבר לא ישנה יותר. הכל כל כך טפל אל מול הסכנה הקיומית של איראן והציר השיעי.
הסערות המבוימות והמומצאות חדשות לבקרים נועדו להסיט את תשומת הלב מהדבר האחד שהוא החשוב ביותר: סיום העבודה באיראן.
זה נוגע בקיום הפיזי של כל אדם ואדם כאן.
יש לנו עוד שנתיים של טראמפ לסיים את העבודה באיראן, ואין לדעת מה יהיה לאחר מכן, אם זו תהיה קמאלה האריס, או תואם מאמדני כלשהו.
זה חלון הזמן שנותר לנו כדי להשלים את העבודה הנדרשת כדי להבטיח את הקיום הפיזי שלנו לשנים הבאות. כל משאבי המדינה הנדרשים, צריכים להיות מושקעים במשימה הזו.
קטאר, חרדים, אוריך, גיוס, התראות.
הכל מסך עשן ענקי כדי להסתיר את הנושא היחיד שניצב מעל כולם בפער.
אם יפלו במרכז הארץ שתי פצצות אטום, את מי יעניינו כל סערות הסרק האלה?
הדורות הבאים לא יסלחו לנו אם נפספס את חלון ההזדמנויות ההיסטורי שמאפשר לנו לנסות ולהשלים את המשימה הקריטית ביותר שעומדת בפני הדור שלנו.
זה לא יקרה עם ראש ממשלה שמוחזק בצווארו על ידי האחים המוסלמים וסייעני הטרור.
זה לא יקרה עם ראש ממשלה שלא מסוגל להרים את הטלפון ולנהל שיחה אינטימית רציפה עם טראמפ.
זה לא יקרה עם ראש ממשלה שלא מסוגל לעמוד בלחץ של ראיון טלויזיה.
השינאה לנתניהו, ככל שהיא עולם ומלואו עבור מחנה שלם, לא תעזור מול הגרעין האיראני.
כל אחד שדואג לקיום הפיזי שלו, של משפחתו, ושל אהוביו, ידו צריכה לרעוד לפני שהוא בוחר במישהו שלא יהיה מסוגל להשלים את המשימה, ובכך לדון את עצמו ואת משפחתו לסכנה של שואה שניה, בגלל השינאה הפוליטית שלו או בגלל סערת דמה מטופשת וחסרת חשיבות.
Readers added context they thought people might want to know
נתניהו אמר בקולו שאיראן כבר לא איום קיומי ושהנצחון עליה יעמוד לדורות
x.com/IsraeliPM/stat…
x.com/IsraeliPM_heb/…
תפסיקו לרכוש רכבים חשמליים סיניים. פשוט תפסיקו.
אני כותב על זה כאן כבר ארבע שנים ברצף, ובכל פעם נחשפות עוד עדויות ועוד דוגמאות לסכנות המשמעותיות שהרכבים החשמליים הסיניים מייצרים.
הדוגמה האחרונה מגיעה מנורבגיה.
במהלך תרגיל צבאי התברר שכלי רכב חשמליים מתוצרת סין, שנשכרו לשימוש הצבא, הקליטו ושמרו באופן אוטומטי תיעוד וידאו מהתרגיל.
אף אחד מהצבא הנורבגי לא ביקש את זה מהם. הם עשו את מה שהם מתוכנתים לעשות.
כפי שכתבתי פה בעבר, המכוניות החשמליות הסיניות הן מכונות ריגול על גלגלים. הן מצוידות במצלמות, במערכות ניווט ובמאות חיישנים שפועלים ללא הפסקה ומחוברים לרשת.
מערכת הביטחון הנורבגית כבר הזהירה שהנתונים האלה יכולים לשמש למעקב, לניטור תנועה ולאיסוף מודיעין. רכב בודד אוסף פיסות מידע. צי של רכבים מייצר תמונת מצב.
תזכרו - עדכון תוכנה אחד מרחוק מספיק כדי לשנות את מה שהוא אוסף ולאן הוא שולח את החומרים.
אנשים הגיבו לי כאן שלא אכפת להם, כי רק הם נוהגים ברכב.
זו חשיבה צרה ומצומצמת מאוד.
הרכב הפרטי שלכם לא נשאר פרטי.
תחשבו על המילואימניקים שמגיעים לבסיסים, לשטחי כינוס ולתרגילים ברכבים חשמליים סיניים. הרכב מקליט גם את מה שקורה מחוצה לו. המצלמות שלו מתעדות את הדרך, את השער, את הגדר, את הכלים ואת האנשים שמסביב. הוא יודע איפה נמצא שטח הכינוס ומתי הגיעו אליו. ובתוכו הוא נמצא בכל שיחה, כולל עדכונים מבצעיים בזמן נסיעה.
לא צריך לחכות לראות לאן המידע הגיע. מספיק לדעת שהיכולת קיימת. זו כבר לא סוגיה של פרטיות או סייבר. זו סוגיה של ביטחון לאומי, והיא לא מתחילה בחדר המצב.
היא מתחילה באולם התצוגה, בהחלטה של כל אחד מאיתנו איזה רכב לקנות.
אז לפני שאתם קונים רכב חשמלי סיני, תשאלו את עצמכם. לאן אתם נוסעים איתו, וליד מה אתם עוברים? את מי אתם מסיעים? על מה אתם מדברים בתוכו כשהדלתות סגורות? או על מה מדברים מחוצה לו?
כי השאלה היא לא אם הרכב מקליט. השאלה היא מי עוד רואה ושומע את מה שהוא קולט.
רכבים חשמליים סינים - סכנה לביטחון הלאומי.
שירות הביטחון של הולנד הוציא היום אזהרה לציבור לא לקיים שיחות מסווגות/רגישות ליד רכבים חשמליים.
המיקרופונים של הרכבים לא רק מקליטים את מה שקורה בתוך הרכב, אלא גם מה שקורה מחוץ לרכב.
ההולנדים פחדנים ולא יגידו שהאזהרה היא בעיקר מפני הרכבים החשמליים הסינים, אז אני אומר לכם.
דואגים לביטחון של ישראל - תפסיקו לרכוש רכבים חשמליים סינים.
עכשיו גם בעיתונות מודים - מדעי המחשב בקריסה.
בשבועיים האחרונים גם המתמטיקה ״נפתרה״, ויהיה מאוד מעניין לראות אם תהיה צניחה דומה ברישום לתואר במתמטיקה.
אני משער שכן.
תיאוריות קונספירציה לא נולדות מעובדות. הן נולדות ממשבר.
את זה כותב הפילוסוף ביונג-צ'ול האן (Byung-Chul Han) בספרו Infocracy, על שלטון המידע.
כשקורה אסון שאי אפשר להכיל, נפער חור. אין הסבר שמרגיע, אין סיפור שמסדר את הכאוס. לתוך החור הזה נכנסת הקונספירציה. סיפור פשוט, עם אשמים ברורים, שנותן לנו תחושה שמישהו שלט במה שקרה.
ולכן, אומר האן, קונספירציה עמידה בפני בדיקת עובדות. מה שמחזיק אותה איננו העובדות, אלא העובדה שהסיפור מסתדר (הנראטיב).
מאז 7 באוקטובר יש לנו קונספירציה כזו. הבגידה מבפנים. מישהו למעלה ידע. מישהו בחר לא להעיר. מישהו הסתיר.
וקל להבין למה היא מושכת. האמת כואבת יותר. אסון שנבע משרשרת של כשלים, הערכות שגויות והודעות שנכתב בהן "שגרה" קשה מאוד לשאת. בגידה, לפחות, היא סיפור.
אתמול בערב שבר אלוף במיל' אבי גיל שתיקה של שלוש שנים. מי שהיה המזכיר הצבאי של נתניהו באותו בוקר, האיש שהעיר אותו ואמר לו שפרצה מלחמה, אמר בפשטות שלא הייתה בגידה. היה כישלון, של כל המערכות.
ובאותו ערב הגיעה התגובה של נתניהו והליכוד. גם גיל, כמו אחרים, "ידע על המתקפה המתקרבת ובחר שלא להעיר את ראש הממשלה בזמן". רונן בר. הרצי הלוי. עכשיו גיל. כל מי שמדבר מצורף לעלילה.
האן קורא למה שקורה כאן הניהיליזם החדש. ניטשה דיבר על אובדן האמונה בערכים. האן מדבר על אובדן האמונה שיש בכלל אמת. זה לא שאנחנו מאמינים לשקרים. אנחנו פשוט כבר לא בטוחים שיש הבדל.
ולכן, טוען האן, השקרן איננו האיום הגדול על האמת. כדי לשקר צריך לדעת מה נכון. המסוכן באמת הוא מי שלא אכפת לו מה נכון, ואומר בכל רגע את מה שמשרת אותו באותו רגע.
והנה דוגמה. במרץ 2025 פרסמה לשכת נתניהו גרסה משלה לאותו לילה. קצין המודיעין במזכירות הצבאית קיבל הודעה על סימנים חשודים בעזה, אבל נקבע בה שחמאס בשגרה ושאין דחיפות. הוא העביר אותה למזכיר הצבאי, ומכיוון שלא היה מדובר באירוע דחוף, החליט לא להעיר אותו. ובאותה הודעה, אמון מלא במזכירות הצבאית.
כלומר, לפי הגרסה של לשכת נתניהו עצמה, כשההודעה הגיעה גיל ישן. גם גיל מספר שהעירו אותו רק ב-06:12.
ביום חמישי הציג הליכוד את אותה הודעה, הפעם עם שעה, 03:55, כהוכחה שגיל ידע ולא עשה איתה כלום.
אותה הודעה. אותו לילה.
ב-2025 היא לוותה באמון מלא. ב-2026 היא הפכה לאשמה.
העובדות לא השתנו. השתנה רק הצורך.
בפרק הזה האן חוזר גם ל-1984 של אורוול. במינסטריון האמת של אורוול עסוקים בשכתוב העבר. כל מסמך ישן מתוקן כך שיתאים לקו של היום.
עכשיו תקשיבו למה שסיפר גיל. באותו בוקר הוא העיר את נתניהו בשיחה ראשונה, וב-06:40 חיברו אותם שוב, בקו המאובטח. בינואר 2024 נכנסה למשרדו קצרנית מלשכת ראש הממשלה, סגרה את הדלת וסיפרה שראש הסגל הורה לה לשנות בתמלול הרשמי את שעת השיחה המאובטחת, מ-06:40 ל-06:29, השעה שבה מתועדת השיחה הראשונה. היא סירבה, ואמרה לו שבמחשב רשום 06:40 עד 06:44.
צחי ברוורמן נחקר על כך באזהרה. הוא מכחיש וטוען שתיקן טעות רישום. התיק מחכה להחלטת הפרקליטות כבר יותר משנה.
גיל שאל למה מישהו טורח לשנות שעה בתמלול של שיחה בת ארבע דקות. על התשובה הוא לא פירט, ואמר רק שמסר את הערכותיו למי שצריך. וכשנשאל אם בכירים הסתירו מידע מראש הממשלה, ענה שזה שקר.
כי בעלילה של בגידה, כל דקה היא ראיה.
האן כותב גם על אמון. מול כל פיסת מידע אנחנו חושדים שאולי זה אחרת, וככל שמצטברות גרסאות, החשד גדל. חברת המידע היא חברה של חוסר אמון. מידע נערם לערמות. אמת לא נערמת.
תסתכלו על הלילה הזה.
03:55. 05:15. 06:12. 06:15. 06:29. 06:40. 06:44.
כל אחת מהשעות האלה היא אירוע אחר, ואפשר לשחזר אותו מראיות. אבל ברעש, כל אחת הופכת לטיעון. כל מחנה בוחר את הדקה שלו ובונה ממנה סיפור. וגם אנחנו, הציבור, בוחרים את הדקה שמתאימה למה שכבר האמנו בו.
חנה ארנדט ידעה שעובדות הן שבריריות, אבל האמינה שהן גם עקשניות. אפשר לשקר עליהן, אבל הן לא נעלמות. האן מראה איך בעולם הדיגיטלי, שבו כל רישום אפשר לערוך, גם העקשנות הזו נשחקת.
ולכן ההמלצה של גיל לוועדת החקירה שתקום היא אולי המשפט החשוב ביותר בראיון. לא להסתפק בתמלולים ולדרוש את ההקלטות המקוריות. תמלול אפשר לתקן בכתב יד. הקלטת מקור היא ראיה חזקה בהרבה.
ויש כאן משהו גדול יותר מוויכוח על דקות.
האן כותב שהאמת היא הדבק של חברה. היא מושכת אותנו פנימה, אל מרכז משותף. המידע מפזר אותנו החוצה. וכשחברה מתפרקת לשבטים שאין ביניהם הסכמה אפילו על מה קרה, לא נשאר עולם משותף.
"משבר של אמת הוא תמיד משבר של חברה".
ומכאן הסכנה לדמוקרטיה.
מותר לנו לחלוק על הכול. דעות יכולות להיות שונות מאוד ועדיין לגיטימיות, כל עוד הן מכבדות את העובדות. וכשכל אחד טוען מה שנוח לו, אומר האן, מאוימת האחדות של החברה עצמה.
הוא מזכיר גם מושג יווני עתיק, פרהסיה. האומץ לומר אמת, גם כשזה מסוכן, גם כשזה לא נוח למחנה שלך. בלי האומץ הזה, הדמוקרטיה מתקרבת לאינפוקרטיה, לשלטון של מידע.
עוד שבועיים וחצי אנחנו הולכים לבחירות. מותר להתווכח על אחריות, על ביטחון, על מי צריך להנהיג. אבל ויכוח דורש קרקע משותפת של עובדות. מי שמערער אותה לא מנצח בוויכוח. הוא מבטל אותו. ובמקום ויכוח על משמעות העובדות, נשאר מאבק על עצם ההגדרה של המציאות.
באותו לילה, הודעה אחת קבעה שאין דחיפות.
ואת האמת, הפעם, אסור לנו לסמן כ"לא דחוף".
בתחילת אוגוסט נתניהו מספק ריאיון מקיף למגזין ״טיים״ מלשכתו בירושלים.
הוא מסרב להתראיין לעיתונות ועיתונאים ישראלים כי הוא מפחד שישאלו אותו שאלות קשות.
במחווה של מקצוענות עיתונאית מגזין ״טיים״ פרסם מאמר של בדיקת עובדות על דבריו של נתניהו.
אין כמעט דבר אחד שהוא אמת שאמר נתניהו.
טענה אחר טענה הם מפריכים את כל האשמותיו וטענותיו, ומראים באופן ברור כי הוא זה שמימן ובנה את חמאס. הוא זה שאישר את העברות המזומנים והואזה שאפילו כתב על הרתעתו של חמאס בספרו ב2022.
חבל שזה לא ישפיע על מצביעיו שחושבים שזה שהוא משקר לעיתונות הבינלאומית זה חלק מכוחו ו״קסמו״.
הוא לא קוסם, הוא לא מר ביטחון, ולא מר כלכלה- הוא סתם קשיש שקרן עם קליפה ריקה של מה שהוא היה פעם שרוצה רק בטובתו האישית, ושלא מוכן לשחרר את השלטון מאחיזתו.
מפרסם מחדש עם הבהרה. אני קורא למחאה ציבורית לא אלימה למען החינוך בישראל.
אני מתנגד לפגיעה באנשים, להצתות ולהרס רכוש, בצרפת ובישראל.
התמונות של מחאות התלמידים בצרפת העלו אצלי מחשבה על מה שקורה כאן בישראל.
הלוואי שהילדים ובני הנוער בישראל היו יוצאים למחאות משמעותיות, רחבות ולא אלימות כנגד מערכת החינוך שמזניחה אותם ופוגעת בעתידם.
הלוואי שהיו מתארגנים, משמיעים את קולם ודורשים ממקבלי ההחלטות שינוי אמיתי במערכת שאמורה להכין אותם לעתיד.
הייתי רוצה לראות בישראל הרבה יותר מעורבות ומחאה של תלמידים וסטודנטים בנוגע לחינוך שלהם. בעיניי, הקול שלהם חיוני לדמוקרטיה שלנו.
אולי מחאה ציבורית נחושה (ולא אלימה) הייתה מייצרת פה סוף סוף את השינוי הכה נדרש.
דו"ח עתיד האומה - עגום, בור ואלים
מדינת ישראל מחריבה את התשתית שעליה נשען העתיד שלה.
תוצאות פיז"ה 2025 חושפות קריסה היסטורית בידע ובכישורים של תלמידי ישראל, עם השלכות כבדות על הכלכלה, על הביטחון הלאומי ועל היכולת שלנו להמשיך לצמוח ולשגשג כאן.
התוצאות מתארות את היכולות של בני ה־15 בישראל, ובעיקר מאפשרות לנו להבין עם אילו יסודות הם הולכים להיכנס לחיים הבוגרים. התמונה קשה מאוד, והמשמעויות שלה נוגעות לכלכלה, לחברה, לדמוקרטיה ולביטחון הלאומי שלנו.
בדצמבר 2024 כתבתי כאן ש״מערכת החינוך הישראלית הגיעה למצב של חדלות פירעון״. כבר אז, אחרי שלוש שנים של שרשורים על מצבה, הזהרתי שללא מערכת חינוך מתפקדת ורלוונטית נראה התדלדלות משמעותית בטאלנט הזמין ל״סטארט־אפ ניישן״. כתבתי גם שהכישלון בהכנת תלמידי ישראל לחיים מעמיד בסכנה את הביטחון הלאומי העתידי שלנו.
בדו"חות עתיד האומה שפרסמתי בתחילת מלחמת "חרבות ברזל" כתבתי על היחלשות מנגנוני המדינה ועל הוואקום שהצבא נכנס אליו. החשש שלי היה שאנחנו הולכים לכיוון של ספרטה בזמן שאנחנו צריכים לפעול כדי ללכת לכיוון של אתונה. תוצאות החינוך מחזירות אותי בדיוק לשאלה הזאת. איזו מדינה אנחנו בונים, ואת מי אנחנו מכשירים כדי להחזיק אותה בעתיד.
בעיניי, התוצאות מחייבות הכרזה על מצב חירום לאומי בחינוך.
הקריסה בפיז"ה
לעומת הבחינה הקודמת שנערכה ב־2022, הישגי תלמידי ישראל ירדו ב־38 נקודות בקריאה, ב־25 נקודות במתמטיקה וב־23 נקודות במדעים. בשלושת התחומים אלה התוצאות הנמוכות ביותר שנמדדו בישראל מאז החלה להשתתף במחקר.
46% מהתלמידים נמצאים מתחת לרמת הבסיס במתמטיקה, 41% בקריאה ו־40% במדעים. המשמעות היא שחלק עצום מהמחזור שיצטרך בשנים הקרובות להמשיך ללמוד, לרכוש מקצוע, לעבוד ולקבל החלטות מתקשה כבר עכשיו ביכולות בסיסיות הנדרשות לכך.
כדי להבין את גודל הנפילה, ה־OECD משתמש באומדן של כ־20 נקודות כהתקדמות השווה לשנת למידה סביב גיל 15. הירידה בקריאה בישראל שקולה בקירוב לכמעט שנתיים של למידה. במתמטיקה מדובר בכשנה ורבע ובמדעים ביותר משנה. זאת השוואה בין הישגי מחזורים שונים, ולא מדידה של מה שכל תלמיד איבד אישית, אבל היא מאפשרת להבין את סדר הגודל.
בתוך שלוש שנים נוצר פער בקריאה השקול לכמעט שנתיים של למידה. התלמידים ממשיכים לעלות כיתה ולהתקרב לסיום בית הספר, אבל הפערים ממשיכים איתם.
הירידה החריגה ביותר התרחשה בחינוך הממלכתי דובר העברית, שם נרשמה נפילה של 52 נקודות בקריאה. לפי אותו אומדן, מדובר ביותר משנתיים וחצי של למידה. ברמה הארצית שיעור המצטיינים בקריאה נחתך מ־11% ל־5%.
אנחנו רגילים להרגיע את עצמנו באמצעות המצטיינים. לומר שתמיד יהיו לנו מספיק אנשים טובים שיחזיקו את ההייטק, את המדע ואת הביטחון. גם את ההנחה הזאת אנחנו חייבים עכשיו לבחון מחדש.
אפילו צמצום הפערים בין דוברי העברית לדוברי הערבית צריך להיקרא בזהירות. הפערים הצטמצמו בעקבות ירידה חדה יותר אצל דוברי העברית. אפשר להציג מדד של צמצום פערים, ובאותו הזמן המצב בפועל הולך ומחמיר.
מה המשמעות של היכולות האלה לחיים
פיז"ה בוחן את היכולת להשתמש בידע. להבין טקסט, להסיק מסקנות מנתונים, להעריך אם טענה נתמכת בראיות ולהשתמש בחשיבה מתמטית במצבים יומיומיים. אלה דברים שאנשים נדרשים לעשות כל הזמן, גם אם הם לא קוראים להם ״אוריינות״.
כשאדם קורא חוזה, בוחן הצעה להלוואה, משווה בין אפשרויות או מנסה להבין מידע רפואי הוא מפעיל את היכולות האלה. כך גם כשהוא קורא ידיעה וצריך להבין אם הכותרת נתמכת בתוכן, או כשפוליטיקאי מציג לו נתון ומבקש ממנו לקבל מסקנה מסוימת.
היכולות האלה משפיעות על האפשרות להמשיך ללמוד ולהתפתח, לרכוש מקצוע ולעבור למקצוע אחר כשהמציאות משתנה. פערים בהן עלולים להפוך בהמשך לפערים בהשכלה, בתעסוקה ובהכנסה. למדינה המשמעות היא פגיעה ביכולת לייצר עושר, להפעיל שירותים ציבוריים ולתמוך באוכלוסייה שלה.
לכן הדיון בציונים ובמיקום שלנו בטבלה הוא רק תחילת הדיון. אנחנו צריכים לשאול מה התוצאות האלה אומרות על היכולת של ישראל לתפקד בעוד עשר ועשרים שנה.
הקורונה, המלחמה ומה שקורה בכיתה
הירידה בהישגים מתרחשת במדינות רבות. בקריאה, מגמת הירידה בממוצע ה־OECD החלה עוד לפני הקורונה והחריפה במחזורים האחרונים. לכן הקורונה אינה יכולה להסביר לבדה את המגמה.
בישראל המלחמה פגעה קשות בתלמידים, במשפחות ובמורים. פינוי, אובדן, חרדה ושיבושים ברצף הלמידה חייבים להיות חלק מהאבחון ומהמענה. אבל גם כשהשיבוש מסתיים, הפער שנוצר אינו נעלם. חזרה לשגרה אינה משלימה מיומנות שלא נרכשה.
במקביל אנחנו צריכים לבדוק את היכולת של בתי הספר לקיים למידה בפועל. היעדרויות, הפרעות, קשיי קשב ומשמעת פוגעים בזמן שבו המורה יכול ללמד והתלמיד יכול ללמוד. מורה שנדרש להשקיע חלק גדול מהשיעור בהחזרת הסדר לכיתה נשאר עם פחות זמן להוראה. כל התלמידים בכיתה משלמים את המחיר הזה.
אנחנו יכולים לתקצב שעות, להכניס אותן למערכת ולסמן שהן התקיימו. השאלה היא מה התלמידים למדו במהלכן. בלי תשובה אמינה לשאלה הזאת אנחנו מנהלים מערכת גדולה מאוד בלי לדעת אם היא ממלאת את תפקידה.
חדלות הפירעון מגיעה לאקדמיה
בשיחות שלי עם גורמים באוניברסיטאות אני שומע על פערים גדולים בידע ובכישורים של הסטודנטים החדשים. בחלק מהמקומות כבר שוקלים כיצד לחזק את היסודות שלהם כדי שיוכלו להתמודד עם החומר ועם הדרישות של הלמידה האקדמית.
אלה דיווחים מהשיחות שלי ולא מדידה של כלל האקדמיה, אבל הם ממחישים את המעבר של הבעיה ממערכת אחת לבאה אחריה. האוניברסיטאות נדרשות לחשוב כיצד להשלים יכולות שהסטודנטים היו אמורים להגיע איתן. ההשלמה הזאת דורשת זמן, כוח הוראה ומשאבים, והיא מתרחשת בשלב שבו הסטודנטים כבר אמורים לרכוש ידע ומומחיות מתקדמים.
זאת המשמעות של חדלות הפירעון שעליה כתבתי. מערכת החינוך מקבלת לידיה שנים מחייהם של ילדי ישראל, מתוך הבטחה להכין אותם לחיים. כאשר היא אינה עומדת בהבטחה הזאת, החוב עובר הלאה. הסטודנטים מגיעים לאוניברסיטה עם הפערים, והאוניברסיטה נדרשת להתמודד איתם.
עבור הצעיר עצמו ההשלכות יכולות להיות כבדות. קושי להתקבל למסלול שהוא רוצה, קושי להשלים אותו, או החלטה לוותר כי הוא חושב שהוא אינו מסוגל. ככל שהטיפול בפער נדחה, אנחנו עלולים להגיע אליו אחרי שכבר השפיע על הבחירות ועל האפשרויות של האדם.
ההצלחה הקיימת מסתירה את הפגיעה בעתיד
האנשים שמחזיקים היום את ההייטק, המדע, הרפואה וההנדסה בישראל רכשו את יסודותיהם לפני שנים. חלקם לפני עשרות שנים. לכן אנחנו יכולים להמשיך לראות הצלחות מרשימות בזמן שהמערכת שאמורה להכין את מי שיבואו אחריהם נחלשת.
זה בדיוק החשש שהעליתי ב־2024 לגבי הטאלנט העתידי של ישראל. אין לנו אפשרות להניח שבכל מחזור יופיעו מעצמם מספיק אנשים מוכשרים. גם כישרון צריך הכשרה, ידע, תרגול והזדמנויות להתפתח. החוצפה והיצירתיות הישראליות אינן פוטרות אותנו מבניית היסודות האלה.
הבעיה גם אינה מוגבלת להייטק. בתי חולים, מפעלים, רשויות מקומיות ועסקים קטנים צריכים עובדים ומנהלים שמסוגלים להבין תהליך, לעבוד עם נתונים, ללמוד מערכת חדשה ולבדוק אם החלטה שקיבלו משיגה את מטרתה.
ישראל עלולה להמשיך לייצר טכנולוגיות מתקדמות עבור העולם, בזמן שחלקים גדולים במשק שלה יתקשו להשתמש בהן כדי להשתפר. הצלחה של כמה חברות אינה מבטיחה שהמדינה כולה תוכל לצמוח ולשגשג.
בינה מלאכותית ומיקור חוץ של הלמידה
לתוך המציאות הזאת נכנסה הבינה המלאכותית. בנתוני פיז"ה מופיע קשר מדאיג בין שימוש ב־AI לביצוע משימות כמו סיכום חומר קריאה וכתיבת עבודות לבין הישגים נמוכים יותר במדעים. בשימוש כללי לסיוע בלמידה התמונה מורכבת יותר, ושימוש מתון עשוי להיות קשור להישגים טובים יותר משימוש אינטנסיבי.
הנתונים אינם קובעים את כיוון הסיבתיות. תלמיד שמתקשה עשוי לפנות יותר לעזרת AI. במקביל, הסתמכות על הכלי במקום התמודדות עצמאית עלולה לצמצם את התרגול ולהשאיר אותו עם אותם פערים. החשש שלי הוא משילוב של שני הדברים, שבו הקושי וההסתמכות מזינים זה את זה.
פגשתי סטודנטים שמתגאים בכך שסיימו תואר ראשון שלם בעזרת AI. אמרתי להם שאני לא מבין במה הם גאים. אם לא הייתה לכם למידה אמיתית, אם לא התמודדתם עם החומר ועשיתם מיקור חוץ מלא של החשיבה והעבודה לבינה המלאכותית, אתם לא ״דפקתם את המערכת״. אתם ממש דפקתם את עצמכם.
מי אתם מבחינה מקצועית ומה אתם יודעים? איזו יכולת פיתחתם? ולמה שאני ארצה לגייס אתכם, אם כל מה שאתם מביאים הוא את מה ש־ChatGPT עושה עבורכם? עדיף לי כבר פשוט לקחת את ChatGPT.
תואר אמור להעיד על ידע, הבנה, יכולת ושיקול דעת שנבנו אצל האדם. למידה דורשת מאמץ והתמודדות. לנסות, לטעות, להבין למה טעיתם, לחבר בין רעיונות ולהצליח להסביר אותם. AI יכול לעזור מאוד בכל התהליך הזה, אבל את הפעילות המחשבתית שבונה את ההבנה האדם עצמו צריך לעשות.
אנחנו עלולים להגיע למצב שבו העבודות משתפרות בזמן שההבנה נחלשת. התוצרים ייראו מצוין, התעודות ימשיכו להינתן, והפער יתגלה כשהבוגר יידרש להתמודד עם בעיה אמיתית, לזהות טעות או לקחת אחריות על החלטה.
מי שחסר את היסודות יתקשה גם להעריך את התשובה שהמערכת נתנה לו. לכן הטמעת AI בחינוך חייבת להיבחן לפי היכולת שנבנתה אצל התלמיד. מספר הרישיונות ומספר המשתמשים אינם עונים על השאלה הזאת.
האחריות לחינוך
בפוסט מ־2024 כתבתי גם על מיקור החוץ של חינוך הילדים למערכת החינוך. להורים יש אחריות לדעת מה ילדיהם מבינים ומסוגלים לעשות, לשוחח ולקרוא איתם, להציב גבולות ולהיות מעורבים מעבר לציונים ולעבודות שהוגשו. למדינה יש אחריות להבטיח חינוך איכותי גם למי שבביתם אין זמן, כסף או יכולת להשלים את החסר. ככל שהמערכת הציבורית נחלשת, הרקע המשפחתי עלול לקבוע יותר את עתיד הילד, והחינוך מאבד את יכולתו לאפשר מוביליות חברתית.
בור ואלים
פיז"ה אינו מוכיח שציונים נמוכים הופכים אנשים לאלימים. החשש שלי הוא מהחיבור בין היחלשות היכולת להבין ולבחון מציאות מורכבת לבין תרבות ציבורית שמזלזלת בידע, באנשי מקצוע ובצורך להסביר החלטות.
כדי לקיים דמוקרטיה אנחנו צריכים אזרחים שיודעים לבדוק טענה, להשוות מקורות, לזהות מניפולציה ולדרוש דין וחשבון. אנחנו צריכים גם יכולת להקשיב, להתווכח, לשאת תסכול ולשנות דעה. אלה דברים שצריך ללמוד ולתרגל.
כשהיכולות האלה נחלשות, קל יותר להציע הסבר פשוט ומוחלט לכל בעיה, להאשים קבוצה אחרת בכל כישלון ולהציג כוח כדרך לפתור מחלוקת. אני חושש מחברה שבה הצעקה והאיום מקבלים יותר מקום, והנכונות להסביר, לבדוק ולהשתכנע הולכת ונעלמת.
האזהרה בכותרת מופנית אלינו, שאחראים לכיוון שאליו המדינה הולכת. אנחנו צריכים להכין את תלמידי ישראל להיות אזרחים וחברי קהילה שמסוגלים לחיות יחד, לקבל החלטות ולשאת באחריות. הכישלון בכך יפגע ביכולת שלנו להמשיך להתקיים כדמוקרטיה ליברלית פתוחה.
חינוך וביטחון לאומי
בדו"חות הקודמים כתבתי על הסכנה שבמדינה שהמערכות האזרחיות שלה נחלשות ושהולכת ומטילה עוד ועוד אחריות על הצבא. כבר אז התייחסתי לכניסת הצבא להכשרת בני נוער על רקע הפערים שהמדינה משאירה.
גם הצבא תלוי באיכות האנשים שמגיעים אליו. כל השלמה של יכולות בסיסיות דורשת זמן ומשאבים שנחוצים גם להכשרה המקצועית. אין אפשרות להניח שהוא יתקן תמיד את כל מה שמערכת החינוך לא הצליחה לבנות.
ומי יפתח את כיפת ברזל ואת החץ הבאים? מערכות הנשק והטכנולוגיות שעליהן יישען הביטחון שלנו בעתיד דורשות מדענים ומהנדסים ברמה הגבוהה ביותר. האנשים האלה נמצאים היום בכיתות ובאוניברסיטאות. הפגיעה בהכשרה שלהם היום היא פגיעה בעליונות הטכנולוגית והביטחונית שלנו מחר.
העוצמה הביטחונית שלנו נשענת על התשתית האזרחית של המדינה, והתשתית הזאת נשענת על חינוך. הגדלת תקציב הביטחון אינה יכולה לפצות על אובדן הידע והכישורים שנדרשים כדי לפתח את היכולות הביטחוניות הבאות שלנו, או על היחלשות הכלכלה שצריכה לממן אותן.
אין לנו שנים. צריך להתחיל מכיתה י"ב ולעבוד אחורה
התלמידים שנמצאים עכשיו בכיתה י"ב עומדים לצאת ממערכת החינוך בתוך חודשים. אנחנו חייבים לפעול כדי שיצאו ממנה עם ידע וכישורים רלוונטיים שיאפשרו להם להתמודד עם השלב הבא בחייהם.
לכן אני חושב שצריך להפוך את כיוון העבודה. להתחיל מכיתה י"ב ולעבוד אחורה. לזהות מיד את הפערים של התלמידים שעומדים לסיים, להגדיר את היכולות שהם חייבים לרכוש ולרכז מאמץ בהשלמתן בזמן שנותר. במקביל צריך לפעול בכיתות י"א וי', שבהן יש עוד זמן לבנות את היסודות לפני היציאה מהמערכת.
המשמעות היא תוכנית חירום עם אחריות ביצועית ברורה, כוח הוראה מתאים ויעדים לחודשים הקרובים. ההצלחה צריכה להימדד במה שהתלמידים מסוגלים להבין ולעשות בפועל. לקרוא ולהסביר טקסט, לעבוד עם נתונים, לפתור בעיה, ללמוד באופן עצמאי ולהשתמש בבינה מלאכותית תוך הפעלת שיקול דעת.
גם את החינוך היסודי חייבים לתקן, אבל אסור שהטיפול בו יהפוך לתשובה היחידה למשבר. התלמידים שעומדים לסיים אינם יכולים להמתין עד שהשינוי יגיע אליהם. הוא כבר לא יגיע אליהם.
כל מחזור שיוצא עכשיו בלי היכולות האלה הוא מחזור שהמדינה שולחת לחיים עם פערים שהיא יודעת עליהם. אנחנו חייבים לפעול לפני שהם יוצאים, כשהם עדיין באחריות המערכת ובתוכה.
לשם כך צריך לגייס את יכולות המערכת כולה, כולל מוסדות ההשכלה וההכשרה, ולחבר אותן למאמץ ההשלמה בבתי הספר. במקביל צריך לטפל במה שמונע למידה כבר היום, בהיעדרויות, בהפרעות ובתנאים שבהם המורים נדרשים ללמד.
אנחנו חייבים גם להפסיק להתייחס לתעודות, לציונים ולשיעורי זכאות כאילו הם המטרה עצמה. הם אמורים לשקף יכולת. אם הצלחנו לשפר את המדד בלי לבנות את היכולת, התלמיד יפגוש את הפער בהמשך והמדינה תישא בהשלכותיו.
משרד החינוך הוא רק חלק ממערכת החינוך
יש תחרות על מי יהיה שר החינוך הבא, אבל משרד החינוך הוא רק חלק אחד מתוך מערכת החינוך. המערכת כוללת גם את הרשויות המקומיות, רשתות החינוך, מנהלי בתי הספר, המורים, מוסדות הכשרת המורים, ארגוני המורים וההורים. ההמשך שלה נמצא באקדמיה, בהכשרה המקצועית ובעולם העבודה.
שר החינוך צריך להוביל מדיניות ולשאת באחריות, אבל החלפת האדם בראש המשרד אינה תוכנית לשיקום המערכת. נדרשת הבנה של יחסי הסמכות והאחריות בין הגופים האלה, של המשאבים שעומדים לרשותם ושל היכולת שלהם לפעול יחד.
צריך להגדיר אילו החלטות מתקבלות במשרד, אילו ברשות המקומית ואילו בבית הספר. לתת למי שנושא באחריות גם את היכולת לפעול, ולדרוש ממנו להציג תוצאות. מנהל בית ספר ומורה אינם יכולים לשאת לבדם באחריות לכישלון כאשר אין בידיהם הכלים להתמודד איתו.
צריך ללמוד ממערכות מצליחות בעולם, כולל באסיה. אני לא חושב שאפשר פשוט להעתיק לישראל מודל שלם, אבל בהחלט אפשר לבחון כיצד מכשירים מורים, תומכים בהם ומציבים ציפיות מהם ומהתלמידים. גם הדיון בגודל הכיתה צריך להתקיים בתוך הדיון על איכות ההוראה ועל התנאים שמאפשרים לה להצליח.
מי שמבקש להיות שר החינוך צריך להציג הבנה של המערכת כולה ותוכנית פעולה שמאפשרת ביצוע. אחרת אנחנו עלולים לסיים עוד מערכת בחירות עם שר חדש ועם אותם כשלים.
הבחירות הן על העתיד שלנו
אנחנו לקראת בחירות, ולצערי אני לא שומע מהמפלגות ומראשיהן דיון שמבטא הבנה עמוקה של המשבר בחינוך ושל המשמעויות שלו למדינה. אני לא שומע חזון ברור, סדר עדיפויות או תוכנית פעולה שתואמת את גודל הסכנה.
מערכת הבחירות היא על העתיד שלנו ולא על העבר שלנו. בוודאי שצריך לדרוש אחריות על מה שקרה, אבל מי שמבקש להנהיג את המדינה חייב להסביר גם לאן הוא מתכוון לקחת אותה ואיך הוא מתכנן להכין אותה לשם.
כל מפלגה שמדברת על ביטחון, על כלכלה ועל צמיחה צריכה להסביר מי יהיו האנשים שיאפשרו את כל אלה. מאיפה יגיעו הידע, הכישורים והיכולת המקצועית, כאשר מערכת החינוך שאמורה לבנות אותם נמצאת במצב הזה.
אני רוצה לשמוע מראשי המפלגות מה הם מתכוונים לעשות למען התלמידים שעומדים לסיים. איך הם מתכוונים להתחיל מכיתה י"ב ולעבוד אחורה, מי יישא באחריות, אילו משאבים יקצו ואיך הציבור יוכל לדעת שהתלמידים אכן רוכשים את היכולות הנדרשות.
אמירה כללית ש״החינוך חשוב״ אינה מספיקה. קדימות לחינוך צריכה להתבטא בהחלטות, בתקציב, באנשים שימונו ובנכונות להתעקש על ביצוע. אנחנו צריכים לדרוש את התשובות האלה במהלך מערכת הבחירות, כשהמפלגות מבקשות את אמון הציבור ואת הסמכות לקבוע את עתידו.
מאז האזהרה שפרסמתי בדצמבר 2024 עברו כמעט שנתיים. התלמידים גדלו, הפערים המשיכו איתם, ועכשיו קיבלנו תמונה קשה נוספת. בכל שנה שבה אנחנו דוחים את הטיפול, עוד מחזור יוצא לדרך עם אפשרויות מצומצמות יותר.
אין לנו ברירה. יש לנו מדינה אחת, ואנחנו חייבים לוודא שלאנשים שיחזיקו אותה בעתיד יהיו הידע, הכישורים ושיקול הדעת לעשות את זה.
האחריות הזאת מחייבת פעולה עכשיו.
אני רואה שרבים פה קוראים את הפוסט אחרת מכפי שהתכוונתי, ולכן חשוב לי להבהיר את הדברים באופן חד־משמעי.
אני קורא למחאה אזרחית לא אלימה למען החינוך בישראל. אני מתנגד לפגיעה באנשים, להצתות ולהרס רכוש.
כשכתבתי ״הלוואי״, התכוונתי למעורבות של תלמידים ובני נוער במאבק על עתידם. המחאה שאני רוצה לראות כאן היא מחאה רחבה, נחושה ולא אלימה.
אני רוצה לראות תלמידים ובני נוער משמיעים קול, מתארגנים ומפגינים. דורשים מערכת חינוך שמעניקה להם ידע, כלים והזדמנויות, ומחייבים את מקבלי ההחלטות לתת תשובות ולפעול.
אין בדבריי תמיכה באלימות בצרפת או רצון להעתיק אותה לישראל. הדרישה לשינוי במערכת החינוך שלנו עומדת בפני עצמה.
עתיד הילדים שלנו ראוי למאבק ציבורי משמעותי. זו הקריאה שלי, ועליה אני עומד.
רכבים חשמליים סינים - סכנה לביטחון הלאומי.
שירות הביטחון של הולנד הוציא היום אזהרה לציבור לא לקיים שיחות מסווגות/רגישות ליד רכבים חשמליים.
המיקרופונים של הרכבים לא רק מקליטים את מה שקורה בתוך הרכב, אלא גם מה שקורה מחוץ לרכב.
ההולנדים פחדנים ולא יגידו שהאזהרה היא בעיקר מפני הרכבים החשמליים הסינים, אז אני אומר לכם.
דואגים לביטחון של ישראל - תפסיקו לרכוש רכבים חשמליים סינים.
חרדים ולאומיות
כמה מחשבות על עם ישראל, לאום ולאומיות, והאם כור ההיתוך הישראלי הפך לכור ביקוע?
לאומיות דורשת למעשה את ה"שחיקה" של תתי הקבוצות ממנה היא בנוייה, והעלייה בחשיבות של תרבות משותפת אחת המבוססת שפה וספרות.
העם היהודי לא גדל וצמח כמו לאומים אחרים. הם צמחו והתפתחו לתנועת לאומיות בגיאוגרפיה בה מדינת הלאום שלהם צמחה והוקמה לאחר מכן.
תנועת הלאומיות הישראלית, הציונות, התפתחה כתוצאה מתנועת הלאומיות האירופית שהחלה לצמוח, לפרוח ולהתפשט מהר בעקבות המהפיכה התעשייתית הראשונה.
אצלנו, תנועת הלאומיות צמחה באירופה, אצל קבוצות נפרדות ומנותקות, וללא גיאוגרפיה משותפת בה הם חיו. אלא רק כלפי גיאוגרפיה רחוקה ומדומיינת. כלומר, כל חלק מהעם הגיע מגיאוגרפיה אחרת ועם תרבות שונה.
תנועות הלאומיות התפתחו בחברות משוכבות עם מעמדות כשכל כל אחד יודע מה תפקידו בחברה. לעתים, ״מדינה״ או דת איחדה ביניהם - מסעות הצלב, והינדואיזם.
החרדים באירופה חיו ופעלו בקהילות מנותקות וכפריות ושהיו מופרדות ושונות במהותן אל מול היהודים שחיו בערים וש"נראו" כמו יתר האירופאים.
הם בחרו בחיים כמיעוט מנותק, מוקצה ומקצה (מבחירה או לא).
לפני שנמשיך, אולי קודם כל צריך מספר הסכמות - דת היא לא לאום, ושפה היא לא לאום. האם הם מרכיבים הכרחיים ללאומיות? זאת שאלה טובה, אבל אין דרישת קדם לדת משותפת או שפה משותפת.
דת האיסלם מכילה ובנויה מעשרות רבות של מדינות/לאומים. כך גם הנצרות. ערבית היא שפה המדוברת על ידי מאות מיליוני אנשים בעשרות מדינות.
ישנם שני מניעים עיקריים ליצירת לאום - רצון ונכונות, ותרבות.
הרצון כולל דבקות וולונטרית, הזדהות, נאמנות, סולידריות, ואולי אפילו פחד, אילוץ והכרח. כלומר, זה מצריך למעשה שקבוצות של אנשים אשר נכונות לקחת על עצמן את המסע הלאומי באופן רציף ומתמשך להגדיר עצמם כקהילה.
המניע השלישי, וכנראה החשוב ביותר, ללאומיות הוא שאנשים יכולים לחיות רק ביחידות שיש להן תרבות משותפת (ואני כבר טוען שהיום אין כזו בישראל).
וזה מחזיר אותנו לכור ההיתוך הישראלי המפורסם (melting pot). היה פה מאמץ מרוכז ועילאי של מוסדות המדינה לנסות ולכפות על כולם להיות אותו הדבר. כי לאומיות דורשת, בסופו של דבר, סוג של הומוגניות בין חבריה.
לצורך כך, לאומיות דורשת מערכת חינוך אחת כללית הבונה את אזרחי העתיד של הלאום. מערכת החינוך מעניקה את התרבות, שהיא סט הערכים וההתנהגויות המשותפים והבסיסיים. החינוך הוא רחב וכללי מאוד הנועד כדי לספק בסיס וידע משותפים. ההתמחות למקצועות מגיעה לאחריה.
כדי לקיים מערכת חינוך לאומית, המדינה צריכה להשקיע הרבה מאוד משאבים בתחזוקה השוטפת ובפיקוח על התשתית החברתית האדירה הזאת. מערכת החינוך היא הכלי החשוב והקריטי בתחזוקה ובשימור האלה. ושוב, בישראל היא לא.
למעשה, בישראל יש ארבע מערכות חינוך נפרדות ורק על שתיים מהן יש פיקוח. על הממלכתי כי רוצים לכפות עליהם שינויים, על הממלכתי דתי כי רוצים לוודא איכות. על החרדים אין פיקוח כי לא מרשים להתערב, ועל הערבים אין פיקוח כי לא באמת אכפת לאף אחד מה קורה (לצערינו).
בישראל, זה אומר, שיש לנו ארבע מערכות חינוך נפרדות כשכל אחת בונה את האזרחים של ה"לאום שלה".
כלומר, אין יותר לאום ישראלי משותף.
ואם ישנה תת-קבוצה בלאום שרוצה הפרדה, בטח של מערכת החינוך שלה, אז זה מחייב לבצע את ההבחנה בין היכולת לקיים חינוך עצמאי וגם היכולת לקיום (כלכלי) עצמאי. לחרדים אין יכולת לקיים עצמם בכלל ללא היותם נטל על הכלכלה ועל תתי-הקבוצות האחרות בלאום "המשותף".
מערכת חינוך מייצרת ומעצבת את התרבות, וכיום כבר אין דבר משותף בינינו. למעט העובדה שאנחנו מדברים אותה שפה, יחסית, וחולקים גיאוגרפיה משותפת.
מחבר הספר "לאומים ולאומיות" טוען שכשאין שפה, תרבות, ערכים וסיפורים משותפים אז תתקיים הפרדה מאוד קשה בין החלק הזה לשאר הלאום. ומצב זה משאיר אותם בתחתית ההיררכיה החברתית, עד אשר הם יאמצו את שפת המדינה בה משתמשים הבירוקרטים והיזמים. ואם זה לא קורה, זה אומר שנוצר קצר כמעט מושלם בתקשורת. על פי המחבר של הספר זוהי הסכנה והאיום החמורים ביותר על החברה התעשייתית בה יש לטפל.
ואם בוחנים את המצב בישראל אז זה מתחבר גם לספר המעולה של בנדיקט אנדרסון ״קהילות מדומיינות״, בו הוא מתאר על הדרך בה מדינות (לאומים) עשו (ועושות) שימוש בעיתונים, בכלי תקשורת, כדי לעצב תפיסת שייכות לקבוצה מסויימת, שהיא גם נפרדת מהשאר – קהילות. אם אני קורא עיתון מסויים, או צופה בערוץ חדשות מסויים, אז אני יודע שאחרים שקוראים ו/או צופים באותם כלי תקשורת הם כנראה קרובים אליי יותר, ויש לי איתם יותר במשותף, מאשר אנשים שקוראים ו/או צופים בכלי תקשורת אחרים.
חלק נוסף בדיון הוא גם הקיום הפוליטי של הקהילות (תתי-הקבוצות)- גבולות קיום פוליטיים ישאפו להרחיב את השפעת תרבותם, ומצד שני להגן ולכפות את התרבות שלהם על אחרים. זה המסע של לאומים, ובישראל זה מסע של השבטים.
התיעוש (industrialization) הוא אחד מהגורמים בעיקריים לעליית הלאומיות. מדינות תעשייתיות מחייבות צמיחה מתמדת, התפתחות וקידמה. החברה התעשייתית דורשת שינוי והשתנות כמעט תמידיים.
חברה בלאום מתחלקת לקבוצות, לעתים, על פי הקווים הכלליים של חלוקת העבודה ( - the division of labor.). בישראל אבל, שוב, החרדים לא לוקחים חלק מהותי בעבודה ואינם תורמים לכלכלה, אפילו לא את החלק אותו הם צורכים.
וזה מתחבר ישירות, שוב, למצב מערכת החינוך החרדי. מערכת חינוך של עולם שלישי לא תוכל לייצר עובדים של כלכלת עולם ראשון. לא משנה כמה נדרוש, או כמה הסבות והכשרות מאוחרות נוסיף לאחר יציאתם ממנה.
חלק מהתרבות הישראלית המשותפת היא גם לקחת חלק בחובות האזרחיות כמו הגיוס לצבא. שגם בו הם, החרדים, לא מוכנים לקחת חלק. יש בחרדים זרמים שלמים שמתנגדים לציונות ולמדינת ישראל, וחלקים אחרים ש"אדישים לה".
החרדים רואים עצמם כעליונים רוחנית ודתית לכולנו. אפילו הציונות הדתית רואה בהם ככאלה. בפרק בפודאקסט מעניין ומומך של העולם של יוזביץ אפ נטען כי למעשה לחרדים אין כל תרומה רוחנית או תרבותית לקבוצות האחרות בלאום. זו דוגמה למאפיין שהוא נוגד-אנטרופיה, כלומר לא משנה כמה מאמץ תעשה המדינה כדי לחבר בין הקבוצות, קבוצה עם מאפיין כזה תעשה הכל כדי להתנגד לשינוי על מנת לא להיהפך לחלק מהחברה והתרבות ההומוגנית ו"הלאומית".
המונופול העיקרי שיש למדינה הוא המונופול על הפעלת האלימות, כלפי אויביה (דרך הצבא) וכלפי אזרחיה (דרך המשטרה ושב"ס). אבל מחבר הספר טוען שיש למדינה מונופול נוסף, ואף חשוב יותר, והוא המונופול על מערכת החינוך המרכזית.
ולצערינו, אם בוחנים את המצב בישראל, אז הממשלה ויתרה על המונופול הזה. ודרך שיתוף הפעולה עם ה"שותפים הטבעיים" בעשרות השנים באחרונות הממשלות אישרו
לפני כ25 שנה כשעלה לראשונה נתניהו לשלטון הוא אמר שאחת ממטרותיו היא לאחד את חלקי העם השונים. ממש באחד מהנאומים הראשונים שלו.
המצב היום מראה שהוא למעשה עשה הכל כדי שזה לא יקרה.
תומאס פרידמן, כתב הניו יורק טיימס, תיאר את הממשלה שלנו ממש לאחרונה במשל של - it’s our time to eat.. כלומר, לא אכפת לנו באמת מהמדינה ומטובת הכלל, המטרה שלנו היא לשרת את האינטרסים של חברי הממשלה והקואליציה בלבד.
רבים מתלוננים שמפא״י התנהלו בצורה מזעזעת, אבל הליכוד של היום הוא כבר גרוע יותר - כי הוא חלול וללא מטרות לאומיות, אלא רק אישיות.
ואם בוחנים את התנ"ך, אז ההיסטוריה שלנו מראה לנו שלמעשה מההתחלה אנחנו לא יכולנו לחיות כעם אחד, והתפצלנו לשני לאומים די מהר – יהודה וישראל.
במקביל, מתחילת המלחמה אנחנו רואים בכל מקום את הסיסמה ״ביחד ננצח״, על גרסאותיה השונות.
אנחנו לא ביחד, אנחנו ממש לחוד.
ובשורה התחתונה נשאלת השאלה - האם אינרציה היא גורם מספק כדי להחזיק עם/אומה/לאום כיחידה אחת?!
This quoted post is unavailable.
לתבוע את מדינת ישראל בהאג, להסגיר יהודים לגויים.
וזה מגיע מהחסידות הגדולה והמשפיעה בישראל. יש להם אפילו מפלגה בקואליציה.
הולך ומתבהר שאין לנו ולהם שום דבר במשותף, למעט מחייה באותו תא שטח.
לא תורמים, לא שומרים, ללא שותפות גורל, ללא אחריות, ובעיקר עם לקיחת כספים ותקציבים אדירים לקידום מטרותיהם מאלו שכן תורמים, שומרים ודואגים למדינה.
הם בוחרים שוב ושוב לא להיות חלק מהלאום.
סיימתי עכשיו סיור בחירבת מואה שמדרום לצופר בערבה.
המקום היה מרכז לוגיסטי מרכזי לפני יותר מ2,000 שנה על דרך הבשמים הנבטית.
הוא היה התחנה הראשונה בדרך הבשמים בשטחי ארץ ישראל.
מכאן עברה אחת משרשראות הסחר והאספקה הגדולות של העולם העתיק, שחיברה את חצי האי ערב דרך פטרה והנגב אל הים התיכון.
מים, אחסון, לינה, אבטחה ותחבורה. טכנולוגיות ותשתיות של שרשרת אספקה, הרבה לפני שקראנו לה כך.
המרחב שבו נמצאת היום ישראל היה חוליה מרכזית בחיבור בין אזורים, שווקים ותרבויות.
אני חושב שהגיע הזמן לחשוב מחדש איך הופכים את הגיאוגרפיה הזאת שוב לנכס אסטרטגי בשרשראות האספקה האזוריות והעולמיות.
זכיתי להתראיין לכאן 11 לכתבה על פינוקיו, במלאת 200 שנה להולדתו של הסופר קרלו קולודי.
הנה המחשבות שלי שרובן לא נכנסו לכתבה.
בעיניי, פינוקיו מאפשר לנו להבחין בין שלושה דברים שאנחנו נוטים לערבב.
להיראות כמו אדם, לפעול כמו אדם, ולהפוך לאדם.
לאורך ההיסטוריה אנחנו מנסים לחבר בין שלושתם, והבינה המלאכותית מחזירה אותנו לשאלה עד כמה הם באמת קשורים.
כשאנחנו רואים היום רובוט שמדבר או בינה מלאכותית שכותבת, נדמה לנו שאנחנו פוגשים חלום חדש. אבל הרצון ליצור משהו דומם שיתנהג כמו יצור חי מלווה אותנו כבר אלפי שנים.
ההיסטוריונית אדריאן מאיור מתארת בספר שלה, ״אלים ורובוטים״, איך בני אדם דמיינו יצורים מלאכותיים הרבה לפני שידעו לבנות אותם.
במיתולוגיה היוונית מופיע טאלוס, ענק מברונזה ששומר על כרתים, ולאל הנפחות הפייסטוס יש משרתות מזהב שהומרוס מתאר כבעלות הבנה, קול ומיומנויות.
כבר אז הדמיון האנושי נתן ליצורים האלה תפקידים שאנחנו מייעדים היום לרובוטים ולבינה מלאכותית. לעזור לנו, לעבוד בשבילנו ולהגן עלינו.
אבל לצד החלום ליצור משהו שמתנהג כמונו, התפתחה גם השאלה מה בעצם מבדיל בינינו לבינו.
במאה ה-17 שאל דקארט, מי שטבע את המשפט ״אני חושב, משמע אני קיים״, איך נבחין בין אדם לבין מכונה שנראית ופועלת כמוהו.
ב״מאמר על המתודה״, שפורסם ב־1637, הוא הסביר שמכונה יכולה להשמיע מילים, ואפילו לזעוק שכואב לה בתגובה למגע. אבל הוא חשב שהיא לא תוכל לנהל שיחה גמישה שמתאימה למה שאומרים לה, או להפעיל תבונה במגוון נסיבות החיים. כלומר, כבר אז הוא שאל מה אפשר להסיק מהתנהגות שנראית אנושית.
בשנת 1774 הציגו השענים ממשפחת ז׳אקה דרו ושותפיהם בובה בדמות ילד שיושב ליד שולחן וכותב. הוא טובל נוצה בדיו, מניע את היד, והעיניים שלו עוקבות אחרי הכתיבה. אפשר היה אפילו לשנות את הטקסט הקצר (כ-100 טוקנים) שהוא כותב באמצעות כיוון המנגנון. הכול מכני, ללא חשמל או אלקטרוניקה.
כלומר, יותר ממאה שנה לפני פרסום פינוקיו, כבר היה בעולם ילד מלאכותי שידע לבצע את פעולת הכתיבה.
אבל מה שמרתק אותי הוא דווקא העיניים. כדי להניע עט על דף, לא צריך עיניים שעוקבות אחריו. התנועה הזאת יכולה לתת לנו תחושה שהילד שם לב למה שהוא עושה. שהוא מתרכז. שיש מישהו בתוך המכונה.
כבר שם אפשר לראות איך אנחנו עוברים מהתבוננות בפעולה לייחוס של נפש. אנחנו רואים משהו שמתנהג כמונו, ומתחילים לדמיין שהוא גם חווה משהו כמונו.
קרלו קולודי נולד ב-1826, לתוך עולם שכבר הכיר מכונות כאלה והמשיך להשתנות באמצעות טכנולוגיה (המהפיכה התעשייתית הראשונה). אבל בחייו בולט במיוחד המאבק לעצמאות ולאיחוד איטליה, שבו השתתף, ובהמשך גם העיסוק בחינוך ובכתיבה לילדים.
זה הרקע שמעניין להביא לפינוקיו, שהתפרסם כספר ב-1883. קולודי חי בחברה ששאלה איך בונים אומה ואיך מחנכים את אזרחיה. ואפשר לקרוא את פינוקיו גם דרך השאלה איך מתעצב אדם. איך לומדים לחיות בעולם, להבחין בין עצה טובה למניפולציה, ולשאת באחריות למעשים.
ופה מגיע החלק השלישי בחלוקה. להפוך לאדם.
יש משהו מרתק בחומר שממנו נוצרים בני האדם בסיפורים שלנו. בבראשית זה עפר מן האדמה, ובפינוקיו זו חתיכת עץ פשוטה, מהסוג שמיועד להסקה.
אנחנו לא יודעים בוודאות למה קולודי בחר בעץ, אבל בסיפור שלו העץ כבר מדבר לפני שג׳פטו מגלף אותו.
בעיניי, זה מעביר את מרכז הכובד מהשאלה איך נותנים לחומר חיים לשאלה איך מטפחים את מי שכבר נמצא מולנו?
פינוקיו מדבר, הולך, רוצה ומחליט כשהוא עדיין עשוי עץ. ג׳פטו יכול לגלף את הגוף שלו ולהיות לו לאב, אבל את הדרך להיות אדם פינוקיו עוד צריך לעבור בעצמו.
אפשר לקרוא את הדרך הזאת כהתבגרות מוסרית. הוא לומד לדאוג לג׳פטו, לעבוד כדי לתמוך בו ולוותר על משהו משלו למען אחרים. המעבר שלו לילד אמיתי מגיע אחרי שינוי באופן שבו הוא חי ומתייחס לסובבים אותו.
זו לא הגדרה מדעית לאנושיות. זו דרך ספרותית לשאול מה המשמעות של להיות אדם, מעבר למראה וליכולת.
ג׳פטו גם מפנה את תשומת הלב לאחריות של היוצר.
כאן ההשוואה לפרנקנשטיין מעניינת, גם בלי לטעון שקולודי הושפע ממנו ישירות.
ויקטור פרנקנשטיין נרתע מהיצור שלו ונוטש אותו. ג׳פטו נקשר לפינוקיו, דואג לו ומקריב למענו.
ההשוואה מאפשרת לנו לשאול איזו מחויבות נוצרת כשאנחנו מביאים לעולם משהו שיש לו יכולת לפעול ולהשפיע.
היום הבינה המלאכותית מרחיבה מאוד את היכולת לפעול בדרכים שאנחנו מזהים כאנושיות. הבובה של ז׳אקה דרו ביצעה את תנועות הכתיבה של טקסט שאדם קבע עבורה. בינה מלאכותית יכולה לנסח את הטקסט עצמו, לשוחח עליו ולעזור לנו לפתח רעיון.
וכאן אני רוצה לחזור לדקארט. היכולת הזאת מאתגרת את הגבול שהוא הציב סביב השפה. אבל ״אני חושב, משמע אני קיים״ מתחיל בחשיבה שהאדם חווה בעצמו. כשמכונה אומרת לנו ״אני חושב״, עצם אמירת המשפט עדיין לא מוכיחה שיש מאחוריו חוויה של מחשבה.
ויש גם את האף של פינוקיו. בסצנה המפורסמת, האף המתארך מסגיר את השקרים שלו. לבינה מלאכותית אין אף שמתארך, והיא יכולה להציג טעות באותה רהיטות שבה היא מציגה עובדה. טעות אינה בהכרח שקר, כי היא לא מוכיחה כוונה להטעות. אבל היא מזכירה לנו שדיבור משכנע אינו ערובה לאמת. אנחנו עדיין צריכים לבדוק מקורות ולהפעיל שיקול דעת.
בינה מלאכותית גם מראה שאפשר לעורר אצלנו תחושה של נוכחות אנושית בלי להיראות אנושי בכלל. מילים וקול יכולים להספיק. אנחנו יכולים להרגיש שמקשיבים לנו ושמבינים אותנו, גם כשאין מולנו גוף או פנים.
הרגש שלנו במפגש הזה אמיתי. אבל הוא עדיין לא מוכיח שלמערכת יש רגש משלה. היכולת לדבר על כאב לא מוכיחה חוויה של כאב, והיכולת להסביר מה נכון לעשות לא פותרת את שאלת האחריות.
לכן החלוקה של פינוקיו כל כך חשובה בעיניי.
להיראות כמו אדם, לפעול כמו אדם ולהיות אדם הם דברים שונים, גם כשהחוויה שלנו גורמת להם להיראות מחוברים.
ובסוף, הסיפור מחזיר את המבט אלינו. אנחנו משקיעים מאמץ עצום כדי לתת למכונות עוד ועוד יכולות אנושיות.
האם אנחנו משתמשים ביכולות האלה כדי ללמוד יותר, להפעיל שיקול דעת ולדאוג לאחרים? או שאנחנו מתחילים להעביר אליהן גם את ההכרעות ואת האחריות שלנו?
פינוקיו עובר מסע מבול עץ לאדם, ובדרך לומד לקחת אחריות. בעידן הבינה המלאכותית, כדאי לוודא שאנחנו לא עוברים את המסע ההפוך, מבני אדם לבולי עץ.
kan.org.il/content/kan-news/…
העולם המתקדם מבין את מה שאנחנו מסרבים להבין ולקבל.
אין לנו דרך יותר לבנות, לחזק, להתעצם, להעמיק ובקרוב גם לא לתחזק את תעשיית ההייטק שלנו.
לא ניתן לבנות כלכלה של עולם ראשון עם מערכת חינוך של עולם שלישי.
לא הייטק, לא ביוטק, לא דיפטק, וגם לא דיפנסטק.
זה עד כדי כך פשוט.
מערכת החינוך של ישראל בנפילה חופשית, ותלמידי ישראל, לא מבחירה שלהם, כושלים ונכשלים בכל המבחנים הבינלאומיים והלאומיים.
לא אירן ולא חמאס - עתיד האומה והמדינה שלנו, והביטחון הלאומי שלה, תלוי בעתיד הילדים. וכרגע אנחנו לא מאפשרים להם לממש את הפוטנציאל שלהם, וממש פוגעים בעתיד ארוך הטווח של המדינה בכלכלה שלה והביטחון שלה.
לא ניתן להמשיך לייצר עובדים לכלכלת עולם ראשון עם מערכת חינוך של עולם שלישי.
אחד הדברים האחרונים שצריך להוסיף למערכת החינוך זו הגות יהודית.
xitter.cf/tomersimon/status/1758…
זה מה שכתבתי בתחילת ספטמבר לאחר פרסום התוצאות האחרונות של תלמידי ישראל במבחני פיז״ה 2025.
דו"ח עתיד האומה - עגום, בור ואלים
מדינת ישראל מחריבה את התשתית שעליה נשען העתיד שלה.
תוצאות פיז"ה 2025 חושפות קריסה היסטורית בידע ובכישורים של תלמידי ישראל, עם השלכות כבדות על הכלכלה, על הביטחון הלאומי ועל היכולת שלנו להמשיך לצמוח ולשגשג כאן.
התוצאות מתארות את היכולות של בני ה־15 בישראל, ובעיקר מאפשרות לנו להבין עם אילו יסודות הם הולכים להיכנס לחיים הבוגרים. התמונה קשה מאוד, והמשמעויות שלה נוגעות לכלכלה, לחברה, לדמוקרטיה ולביטחון הלאומי שלנו.
בדצמבר 2024 כתבתי כאן ש״מערכת החינוך הישראלית הגיעה למצב של חדלות פירעון״. כבר אז, אחרי שלוש שנים של שרשורים על מצבה, הזהרתי שללא מערכת חינוך מתפקדת ורלוונטית נראה התדלדלות משמעותית בטאלנט הזמין ל״סטארט־אפ ניישן״. כתבתי גם שהכישלון בהכנת תלמידי ישראל לחיים מעמיד בסכנה את הביטחון הלאומי העתידי שלנו.
בדו"חות עתיד האומה שפרסמתי בתחילת מלחמת "חרבות ברזל" כתבתי על היחלשות מנגנוני המדינה ועל הוואקום שהצבא נכנס אליו. החשש שלי היה שאנחנו הולכים לכיוון של ספרטה בזמן שאנחנו צריכים לפעול כדי ללכת לכיוון של אתונה. תוצאות החינוך מחזירות אותי בדיוק לשאלה הזאת. איזו מדינה אנחנו בונים, ואת מי אנחנו מכשירים כדי להחזיק אותה בעתיד.
בעיניי, התוצאות מחייבות הכרזה על מצב חירום לאומי בחינוך.
הקריסה בפיז"ה
לעומת הבחינה הקודמת שנערכה ב־2022, הישגי תלמידי ישראל ירדו ב־38 נקודות בקריאה, ב־25 נקודות במתמטיקה וב־23 נקודות במדעים. בשלושת התחומים אלה התוצאות הנמוכות ביותר שנמדדו בישראל מאז החלה להשתתף במחקר.
46% מהתלמידים נמצאים מתחת לרמת הבסיס במתמטיקה, 41% בקריאה ו־40% במדעים. המשמעות היא שחלק עצום מהמחזור שיצטרך בשנים הקרובות להמשיך ללמוד, לרכוש מקצוע, לעבוד ולקבל החלטות מתקשה כבר עכשיו ביכולות בסיסיות הנדרשות לכך.
כדי להבין את גודל הנפילה, ה־OECD משתמש באומדן של כ־20 נקודות כהתקדמות השווה לשנת למידה סביב גיל 15. הירידה בקריאה בישראל שקולה בקירוב לכמעט שנתיים של למידה. במתמטיקה מדובר בכשנה ורבע ובמדעים ביותר משנה. זאת השוואה בין הישגי מחזורים שונים, ולא מדידה של מה שכל תלמיד איבד אישית, אבל היא מאפשרת להבין את סדר הגודל.
בתוך שלוש שנים נוצר פער בקריאה השקול לכמעט שנתיים של למידה. התלמידים ממשיכים לעלות כיתה ולהתקרב לסיום בית הספר, אבל הפערים ממשיכים איתם.
הירידה החריגה ביותר התרחשה בחינוך הממלכתי דובר העברית, שם נרשמה נפילה של 52 נקודות בקריאה. לפי אותו אומדן, מדובר ביותר משנתיים וחצי של למידה. ברמה הארצית שיעור המצטיינים בקריאה נחתך מ־11% ל־5%.
אנחנו רגילים להרגיע את עצמנו באמצעות המצטיינים. לומר שתמיד יהיו לנו מספיק אנשים טובים שיחזיקו את ההייטק, את המדע ואת הביטחון. גם את ההנחה הזאת אנחנו חייבים עכשיו לבחון מחדש.
אפילו צמצום הפערים בין דוברי העברית לדוברי הערבית צריך להיקרא בזהירות. הפערים הצטמצמו בעקבות ירידה חדה יותר אצל דוברי העברית. אפשר להציג מדד של צמצום פערים, ובאותו הזמן המצב בפועל הולך ומחמיר.
מה המשמעות של היכולות האלה לחיים
פיז"ה בוחן את היכולת להשתמש בידע. להבין טקסט, להסיק מסקנות מנתונים, להעריך אם טענה נתמכת בראיות ולהשתמש בחשיבה מתמטית במצבים יומיומיים. אלה דברים שאנשים נדרשים לעשות כל הזמן, גם אם הם לא קוראים להם ״אוריינות״.
כשאדם קורא חוזה, בוחן הצעה להלוואה, משווה בין אפשרויות או מנסה להבין מידע רפואי הוא מפעיל את היכולות האלה. כך גם כשהוא קורא ידיעה וצריך להבין אם הכותרת נתמכת בתוכן, או כשפוליטיקאי מציג לו נתון ומבקש ממנו לקבל מסקנה מסוימת.
היכולות האלה משפיעות על האפשרות להמשיך ללמוד ולהתפתח, לרכוש מקצוע ולעבור למקצוע אחר כשהמציאות משתנה. פערים בהן עלולים להפוך בהמשך לפערים בהשכלה, בתעסוקה ובהכנסה. למדינה המשמעות היא פגיעה ביכולת לייצר עושר, להפעיל שירותים ציבוריים ולתמוך באוכלוסייה שלה.
לכן הדיון בציונים ובמיקום שלנו בטבלה הוא רק תחילת הדיון. אנחנו צריכים לשאול מה התוצאות האלה אומרות על היכולת של ישראל לתפקד בעוד עשר ועשרים שנה.
הקורונה, המלחמה ומה שקורה בכיתה
הירידה בהישגים מתרחשת במדינות רבות. בקריאה, מגמת הירידה בממוצע ה־OECD החלה עוד לפני הקורונה והחריפה במחזורים האחרונים. לכן הקורונה אינה יכולה להסביר לבדה את המגמה.
בישראל המלחמה פגעה קשות בתלמידים, במשפחות ובמורים. פינוי, אובדן, חרדה ושיבושים ברצף הלמידה חייבים להיות חלק מהאבחון ומהמענה. אבל גם כשהשיבוש מסתיים, הפער שנוצר אינו נעלם. חזרה לשגרה אינה משלימה מיומנות שלא נרכשה.
במקביל אנחנו צריכים לבדוק את היכולת של בתי הספר לקיים למידה בפועל. היעדרויות, הפרעות, קשיי קשב ומשמעת פוגעים בזמן שבו המורה יכול ללמד והתלמיד יכול ללמוד. מורה שנדרש להשקיע חלק גדול מהשיעור בהחזרת הסדר לכיתה נשאר עם פחות זמן להוראה. כל התלמידים בכיתה משלמים את המחיר הזה.
אנחנו יכולים לתקצב שעות, להכניס אותן למערכת ולסמן שהן התקיימו. השאלה היא מה התלמידים למדו במהלכן. בלי תשובה אמינה לשאלה הזאת אנחנו מנהלים מערכת גדולה מאוד בלי לדעת אם היא ממלאת את תפקידה.
חדלות הפירעון מגיעה לאקדמיה
בשיחות שלי עם גורמים באוניברסיטאות אני שומע על פערים גדולים בידע ובכישורים של הסטודנטים החדשים. בחלק מהמקומות כבר שוקלים כיצד לחזק את היסודות שלהם כדי שיוכלו להתמודד עם החומר ועם הדרישות של הלמידה האקדמית.
אלה דיווחים מהשיחות שלי ולא מדידה של כלל האקדמיה, אבל הם ממחישים את המעבר של הבעיה ממערכת אחת לבאה אחריה. האוניברסיטאות נדרשות לחשוב כיצד להשלים יכולות שהסטודנטים היו אמורים להגיע איתן. ההשלמה הזאת דורשת זמן, כוח הוראה ומשאבים, והיא מתרחשת בשלב שבו הסטודנטים כבר אמורים לרכוש ידע ומומחיות מתקדמים.
זאת המשמעות של חדלות הפירעון שעליה כתבתי. מערכת החינוך מקבלת לידיה שנים מחייהם של ילדי ישראל, מתוך הבטחה להכין אותם לחיים. כאשר היא אינה עומדת בהבטחה הזאת, החוב עובר הלאה. הסטודנטים מגיעים לאוניברסיטה עם הפערים, והאוניברסיטה נדרשת להתמודד איתם.
עבור הצעיר עצמו ההשלכות יכולות להיות כבדות. קושי להתקבל למסלול שהוא רוצה, קושי להשלים אותו, או החלטה לוותר כי הוא חושב שהוא אינו מסוגל. ככל שהטיפול בפער נדחה, אנחנו עלולים להגיע אליו אחרי שכבר השפיע על הבחירות ועל האפשרויות של האדם.
ההצלחה הקיימת מסתירה את הפגיעה בעתיד
האנשים שמחזיקים היום את ההייטק, המדע, הרפואה וההנדסה בישראל רכשו את יסודותיהם לפני שנים. חלקם לפני עשרות שנים. לכן אנחנו יכולים להמשיך לראות הצלחות מרשימות בזמן שהמערכת שאמורה להכין את מי שיבואו אחריהם נחלשת.
זה בדיוק החשש שהעליתי ב־2024 לגבי הטאלנט העתידי של ישראל. אין לנו אפשרות להניח שבכל מחזור יופיעו מעצמם מספיק אנשים מוכשרים. גם כישרון צריך הכשרה, ידע, תרגול והזדמנויות להתפתח. החוצפה והיצירתיות הישראליות אינן פוטרות אותנו מבניית היסודות האלה.
הבעיה גם אינה מוגבלת להייטק. בתי חולים, מפעלים, רשויות מקומיות ועסקים קטנים צריכים עובדים ומנהלים שמסוגלים להבין תהליך, לעבוד עם נתונים, ללמוד מערכת חדשה ולבדוק אם החלטה שקיבלו משיגה את מטרתה.
ישראל עלולה להמשיך לייצר טכנולוגיות מתקדמות עבור העולם, בזמן שחלקים גדולים במשק שלה יתקשו להשתמש בהן כדי להשתפר. הצלחה של כמה חברות אינה מבטיחה שהמדינה כולה תוכל לצמוח ולשגשג.
בינה מלאכותית ומיקור חוץ של הלמידה
לתוך המציאות הזאת נכנסה הבינה המלאכותית. בנתוני פיז"ה מופיע קשר מדאיג בין שימוש ב־AI לביצוע משימות כמו סיכום חומר קריאה וכתיבת עבודות לבין הישגים נמוכים יותר במדעים. בשימוש כללי לסיוע בלמידה התמונה מורכבת יותר, ושימוש מתון עשוי להיות קשור להישגים טובים יותר משימוש אינטנסיבי.
הנתונים אינם קובעים את כיוון הסיבתיות. תלמיד שמתקשה עשוי לפנות יותר לעזרת AI. במקביל, הסתמכות על הכלי במקום התמודדות עצמאית עלולה לצמצם את התרגול ולהשאיר אותו עם אותם פערים. החשש שלי הוא משילוב של שני הדברים, שבו הקושי וההסתמכות מזינים זה את זה.
פגשתי סטודנטים שמתגאים בכך שסיימו תואר ראשון שלם בעזרת AI. אמרתי להם שאני לא מבין במה הם גאים. אם לא הייתה לכם למידה אמיתית, אם לא התמודדתם עם החומר ועשיתם מיקור חוץ מלא של החשיבה והעבודה לבינה המלאכותית, אתם לא ״דפקתם את המערכת״. אתם ממש דפקתם את עצמכם.
מי אתם מבחינה מקצועית ומה אתם יודעים? איזו יכולת פיתחתם? ולמה שאני ארצה לגייס אתכם, אם כל מה שאתם מביאים הוא את מה ש־ChatGPT עושה עבורכם? עדיף לי כבר פשוט לקחת את ChatGPT.
תואר אמור להעיד על ידע, הבנה, יכולת ושיקול דעת שנבנו אצל האדם. למידה דורשת מאמץ והתמודדות. לנסות, לטעות, להבין למה טעיתם, לחבר בין רעיונות ולהצליח להסביר אותם. AI יכול לעזור מאוד בכל התהליך הזה, אבל את הפעילות המחשבתית שבונה את ההבנה האדם עצמו צריך לעשות.
אנחנו עלולים להגיע למצב שבו העבודות משתפרות בזמן שההבנה נחלשת. התוצרים ייראו מצוין, התעודות ימשיכו להינתן, והפער יתגלה כשהבוגר יידרש להתמודד עם בעיה אמיתית, לזהות טעות או לקחת אחריות על החלטה.
מי שחסר את היסודות יתקשה גם להעריך את התשובה שהמערכת נתנה לו. לכן הטמעת AI בחינוך חייבת להיבחן לפי היכולת שנבנתה אצל התלמיד. מספר הרישיונות ומספר המשתמשים אינם עונים על השאלה הזאת.
האחריות לחינוך
בפוסט מ־2024 כתבתי גם על מיקור החוץ של חינוך הילדים למערכת החינוך. להורים יש אחריות לדעת מה ילדיהם מבינים ומסוגלים לעשות, לשוחח ולקרוא איתם, להציב גבולות ולהיות מעורבים מעבר לציונים ולעבודות שהוגשו. למדינה יש אחריות להבטיח חינוך איכותי גם למי שבביתם אין זמן, כסף או יכולת להשלים את החסר. ככל שהמערכת הציבורית נחלשת, הרקע המשפחתי עלול לקבוע יותר את עתיד הילד, והחינוך מאבד את יכולתו לאפשר מוביליות חברתית.
בור ואלים
פיז"ה אינו מוכיח שציונים נמוכים הופכים אנשים לאלימים. החשש שלי הוא מהחיבור בין היחלשות היכולת להבין ולבחון מציאות מורכבת לבין תרבות ציבורית שמזלזלת בידע, באנשי מקצוע ובצורך להסביר החלטות.
כדי לקיים דמוקרטיה אנחנו צריכים אזרחים שיודעים לבדוק טענה, להשוות מקורות, לזהות מניפולציה ולדרוש דין וחשבון. אנחנו צריכים גם יכולת להקשיב, להתווכח, לשאת תסכול ולשנות דעה. אלה דברים שצריך ללמוד ולתרגל.
כשהיכולות האלה נחלשות, קל יותר להציע הסבר פשוט ומוחלט לכל בעיה, להאשים קבוצה אחרת בכל כישלון ולהציג כוח כדרך לפתור מחלוקת. אני חושש מחברה שבה הצעקה והאיום מקבלים יותר מקום, והנכונות להסביר, לבדוק ולהשתכנע הולכת ונעלמת.
האזהרה בכותרת מופנית אלינו, שאחראים לכיוון שאליו המדינה הולכת. אנחנו צריכים להכין את תלמידי ישראל להיות אזרחים וחברי קהילה שמסוגלים לחיות יחד, לקבל החלטות ולשאת באחריות. הכישלון בכך יפגע ביכולת שלנו להמשיך להתקיים כדמוקרטיה ליברלית פתוחה.
חינוך וביטחון לאומי
בדו"חות הקודמים כתבתי על הסכנה שבמדינה שהמערכות האזרחיות שלה נחלשות ושהולכת ומטילה עוד ועוד אחריות על הצבא. כבר אז התייחסתי לכניסת הצבא להכשרת בני נוער על רקע הפערים שהמדינה משאירה.
גם הצבא תלוי באיכות האנשים שמגיעים אליו. כל השלמה של יכולות בסיסיות דורשת זמן ומשאבים שנחוצים גם להכשרה המקצועית. אין אפשרות להניח שהוא יתקן תמיד את כל מה שמערכת החינוך לא הצליחה לבנות.
ומי יפתח את כיפת ברזל ואת החץ הבאים? מערכות הנשק והטכנולוגיות שעליהן יישען הביטחון שלנו בעתיד דורשות מדענים ומהנדסים ברמה הגבוהה ביותר. האנשים האלה נמצאים היום בכיתות ובאוניברסיטאות. הפגיעה בהכשרה שלהם היום היא פגיעה בעליונות הטכנולוגית והביטחונית שלנו מחר.
העוצמה הביטחונית שלנו נשענת על התשתית האזרחית של המדינה, והתשתית הזאת נשענת על חינוך. הגדלת תקציב הביטחון אינה יכולה לפצות על אובדן הידע והכישורים שנדרשים כדי לפתח את היכולות הביטחוניות הבאות שלנו, או על היחלשות הכלכלה שצריכה לממן אותן.
אין לנו שנים. צריך להתחיל מכיתה י"ב ולעבוד אחורה
התלמידים שנמצאים עכשיו בכיתה י"ב עומדים לצאת ממערכת החינוך בתוך חודשים. אנחנו חייבים לפעול כדי שיצאו ממנה עם ידע וכישורים רלוונטיים שיאפשרו להם להתמודד עם השלב הבא בחייהם.
לכן אני חושב שצריך להפוך את כיוון העבודה. להתחיל מכיתה י"ב ולעבוד אחורה. לזהות מיד את הפערים של התלמידים שעומדים לסיים, להגדיר את היכולות שהם חייבים לרכוש ולרכז מאמץ בהשלמתן בזמן שנותר. במקביל צריך לפעול בכיתות י"א וי', שבהן יש עוד זמן לבנות את היסודות לפני היציאה מהמערכת.
המשמעות היא תוכנית חירום עם אחריות ביצועית ברורה, כוח הוראה מתאים ויעדים לחודשים הקרובים. ההצלחה צריכה להימדד במה שהתלמידים מסוגלים להבין ולעשות בפועל. לקרוא ולהסביר טקסט, לעבוד עם נתונים, לפתור בעיה, ללמוד באופן עצמאי ולהשתמש בבינה מלאכותית תוך הפעלת שיקול דעת.
גם את החינוך היסודי חייבים לתקן, אבל אסור שהטיפול בו יהפוך לתשובה היחידה למשבר. התלמידים שעומדים לסיים אינם יכולים להמתין עד שהשינוי יגיע אליהם. הוא כבר לא יגיע אליהם.
כל מחזור שיוצא עכשיו בלי היכולות האלה הוא מחזור שהמדינה שולחת לחיים עם פערים שהיא יודעת עליהם. אנחנו חייבים לפעול לפני שהם יוצאים, כשהם עדיין באחריות המערכת ובתוכה.
לשם כך צריך לגייס את יכולות המערכת כולה, כולל מוסדות ההשכלה וההכשרה, ולחבר אותן למאמץ ההשלמה בבתי הספר. במקביל צריך לטפל במה שמונע למידה כבר היום, בהיעדרויות, בהפרעות ובתנאים שבהם המורים נדרשים ללמד.
אנחנו חייבים גם להפסיק להתייחס לתעודות, לציונים ולשיעורי זכאות כאילו הם המטרה עצמה. הם אמורים לשקף יכולת. אם הצלחנו לשפר את המדד בלי לבנות את היכולת, התלמיד יפגוש את הפער בהמשך והמדינה תישא בהשלכותיו.
משרד החינוך הוא רק חלק ממערכת החינוך
יש תחרות על מי יהיה שר החינוך הבא, אבל משרד החינוך הוא רק חלק אחד מתוך מערכת החינוך. המערכת כוללת גם את הרשויות המקומיות, רשתות החינוך, מנהלי בתי הספר, המורים, מוסדות הכשרת המורים, ארגוני המורים וההורים. ההמשך שלה נמצא באקדמיה, בהכשרה המקצועית ובעולם העבודה.
שר החינוך צריך להוביל מדיניות ולשאת באחריות, אבל החלפת האדם בראש המשרד אינה תוכנית לשיקום המערכת. נדרשת הבנה של יחסי הסמכות והאחריות בין הגופים האלה, של המשאבים שעומדים לרשותם ושל היכולת שלהם לפעול יחד.
צריך להגדיר אילו החלטות מתקבלות במשרד, אילו ברשות המקומית ואילו בבית הספר. לתת למי שנושא באחריות גם את היכולת לפעול, ולדרוש ממנו להציג תוצאות. מנהל בית ספר ומורה אינם יכולים לשאת לבדם באחריות לכישלון כאשר אין בידיהם הכלים להתמודד איתו.
צריך ללמוד ממערכות מצליחות בעולם, כולל באסיה. אני לא חושב שאפשר פשוט להעתיק לישראל מודל שלם, אבל בהחלט אפשר לבחון כיצד מכשירים מורים, תומכים בהם ומציבים ציפיות מהם ומהתלמידים. גם הדיון בגודל הכיתה צריך להתקיים בתוך הדיון על איכות ההוראה ועל התנאים שמאפשרים לה להצליח.
מי שמבקש להיות שר החינוך צריך להציג הבנה של המערכת כולה ותוכנית פעולה שמאפשרת ביצוע. אחרת אנחנו עלולים לסיים עוד מערכת בחירות עם שר חדש ועם אותם כשלים.
הבחירות הן על העתיד שלנו
אנחנו לקראת בחירות, ולצערי אני לא שומע מהמפלגות ומראשיהן דיון שמבטא הבנה עמוקה של המשבר בחינוך ושל המשמעויות שלו למדינה. אני לא שומע חזון ברור, סדר עדיפויות או תוכנית פעולה שתואמת את גודל הסכנה.
מערכת הבחירות היא על העתיד שלנו ולא על העבר שלנו. בוודאי שצריך לדרוש אחריות על מה שקרה, אבל מי שמבקש להנהיג את המדינה חייב להסביר גם לאן הוא מתכוון לקחת אותה ואיך הוא מתכנן להכין אותה לשם.
כל מפלגה שמדברת על ביטחון, על כלכלה ועל צמיחה צריכה להסביר מי יהיו האנשים שיאפשרו את כל אלה. מאיפה יגיעו הידע, הכישורים והיכולת המקצועית, כאשר מערכת החינוך שאמורה לבנות אותם נמצאת במצב הזה.
אני רוצה לשמוע מראשי המפלגות מה הם מתכוונים לעשות למען התלמידים שעומדים לסיים. איך הם מתכוונים להתחיל מכיתה י"ב ולעבוד אחורה, מי יישא באחריות, אילו משאבים יקצו ואיך הציבור יוכל לדעת שהתלמידים אכן רוכשים את היכולות הנדרשות.
אמירה כללית ש״החינוך חשוב״ אינה מספיקה. קדימות לחינוך צריכה להתבטא בהחלטות, בתקציב, באנשים שימונו ובנכונות להתעקש על ביצוע. אנחנו צריכים לדרוש את התשובות האלה במהלך מערכת הבחירות, כשהמפלגות מבקשות את אמון הציבור ואת הסמכות לקבוע את עתידו.
מאז האזהרה שפרסמתי בדצמבר 2024 עברו כמעט שנתיים. התלמידים גדלו, הפערים המשיכו איתם, ועכשיו קיבלנו תמונה קשה נוספת. בכל שנה שבה אנחנו דוחים את הטיפול, עוד מחזור יוצא לדרך עם אפשרויות מצומצמות יותר.
אין לנו ברירה. יש לנו מדינה אחת, ואנחנו חייבים לוודא שלאנשים שיחזיקו אותה בעתיד יהיו הידע, הכישורים ושיקול הדעת לעשות את זה.
האחריות הזאת מחייבת פעולה עכשיו.