Rotem Oreg-Kalisky (Washington Express)

עדכון משמח ברמה האישית - בשנים האחרונות כתבתי המון - כאן ובכל פלטפורמה אחרת - על כך שאנחנו מאבדים את השמאל הפרוגרסיבי. אני מאמין שזה תהליך מסוכן, אבל לא רק שהוא בר-תיקון (עדיין) אלא גם שהכרחי לתקן אותו, בין היתר לאור התהליכים המדאיגים שאנחנו רואים בתנועת MAGA. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה להיסמך על מפלגה אחת ומחנה אחד בלבד. זו הסיבה שהקמתי את @lib_ra_el , שפועלת להציל את יחסי ישראל ואמריקה הליברלית - ואנחנו צריכים אתכם כדי שזה יצליח. אחרי ארבע שנים של פעילות *ללא גיוס תרומות*, ואחרי שהכשרנו מעל אלף דוברים ודיפלומטים בארה"ב ובישראל; הבאנו סיפור ציוני-ליברלי לעשרות אלפי אמריקאים שאחרת לא היו נתקלים בו; ובנינו קשרים עם 28 משרדים בקונגרס, רובם לא בדיוק נמצאים תחת ההגדרה של "פרו-ישראלים" וחלקם ממש ההפך, הגענו לנקודה שצריך לעשות את הקפיצה הבאה, ופה אתם נכנסים לתמונה. אנחנו מתחילים לגייס כסף. הביקוש לעשייה של LIBRAEL - לתוכן, להכשרות ולדיפלומטיה ציבורית - לא מפסיק לעלות, ואנחנו צריכים לעשות יותר. אנחנו לא מקבלים שקל מממשלות או מעמותות, ונסמכים רק על תורמים יחידים - אנשים כמוני כמוכם - שמודאגים מהעתיד של ישראל. הכסף הזה הולך ישירות לעמותה, והוא מכסה אך ורק פעילות: תרומה של 10 דולר יכולה להבטיח שסרטון טיקטוק עם תוכן ציוני-ליברלי מגיע למעל אלף אמריקאים ליברליים, שלא היו נחשפים אליו אחרת. תרומה של 50 דולר מכסה את עלות ההכשרה של דובר אחד (בארגון הסברה או בקהילה יהודית) ונותנת לו כלים "to speak progressive" בקהילה שלו. אנחנו לא מכניסים את הראש הבריא שלנו למיטה החולה של פוליטיקה פנים-אמריקאית. אנחנו מחברים בין ישראל לבין מחנה שהולך ומתרחק ממנה - אבל אנחנו צריכים את עזרתכם כדי שזה יצליח. Thank you, and God Bless America. librael.org/donation-page

לא בטוח בכלל שיש לטראמפ יכולת *קשה* לכפות על ראשי המפלגות אחדות. הוא ילחץ, יתמוך, יזמין לוושינגטון אפילו, אבל אם נתניהו ו/או איזנקוט מסרבים בתוקף יש מעט מאוד שהוא יכול לעשות כדי לכפות עליהם - הוא כן מסוגל להגביל מאוד את ישראל (עצירת משלוחים למשל) אבל זה יהיה מאוד חריג.

ועכשיו ממשלת אלסקה פתחה בחקירה לגבי מעורבותה של פלטולה

במקביל לאיומים ולהבטחות של טראמפ על חידוש הלחימה, יש משא ומתן מאחורי הקלעים בין ארה"ב לבין איראן, בתיווכה של קטאר. i24news.tv/en/news/middle-ea…

סיפור מרתק ולא פחות ממטורף מבחירות האמצע באלסקה ומההתערבות של ממשל טראמפ בהן: בשבוע האחרון פנה משרד המשפטים האמריקאי למדינת אלסקה ודרש שאם הסנאטור המכהן דן סאליבן (רפובליקני) יפסיד למארי פלטולה (דמוקרטית), על אלסקה לפסול את תוצאות הבחירות (ממשלת אלסקה הרפובליקנית דחתה את הדרישה הזו על הסף). מה ההסבר? באלסקה יש ריבוי מועמדים ומצביעה בשיטת ranked-choice (הצבעה מרובת שלבים שבה בכל פעם המועמד עם הכי מעט קולות מודח ואז ממשיכים לסיבוב נוסף), והפעם לצד דן סאליבן ומארי פלטולה יש מועמד רפובליקני נוסף עם שם כמעט זהה לסנאטור המכהן - דניאל ג'יי סאליבן ג'וניור. בממשל טראמפ חוששים שהדמיון בשמות בין המועמדים הרפובליקניים יבלבל מצביעים ויגרום לחלקם לסמן או לבחור בשמו של המועמד החדש באופן שיפצל את הקולות ויקל על פלטולה, והנשיא עצמו אמר כי "זה לא הוגן ולכן זה נראה לי לא חוקי" שמישהו עם שם זהה ירוץ בבחירות כאלה. תחקיר של הניו יורק טיימס טוען שדניאל ג'יי סאליבן גויס בידי פלטולה בדיוק כדי לבלבל את הבוחרים, והממשל - בעיקר משרד המשפטים - חגג את הדיווח וקרא לפסילת התוצאות והנשיא טראמפ קרא לפלטולה לפרוש מהמירוץ. נזכיר שבחירות האמצע בשבוע הבא ביום שלישי ולצד מהפך צפוי בבית הנבחרים (אני שם הימור מעכשיו: הדמוקרטים ישיגו רוב לא דחוק אבל לא עצום, וההפרש ביניהם לבין הרפובליקנים יהיה עם קידומת 2) מתנהל גם מאבק אימתנים על השליטה בסנאט, שם שורת מדינות מתנדנדות כמו צפון קרוליינה וג'ורג'יה כבר נחשבות מובטחות לדמוקרטים ומדינות רפובליקניות למהדרין כמו קנזס ואיווה נכנסו למשחק. כרגיל, נמשיך לעדכן.

את כל זה צריך לקחת בתוך קונטקסט מאוד ספציפי בבחירות האמצע: נכון שרוב האמריקאים בעד פיקוח, אבל זהו לא נושא שהם מצביעים עליו. יש בגדול ארבעה סוגי חששות מבינה מלאכותית בקרב הבוחר האמריקאי: 1. מרכזי נתונים והעלויות שהם מייצרים (מחירי חשמל ומים, זיהום אור ורעש, פגיעה בנוף). 2. שינויים בשוק התעסוקה ("הרובוטים יחליפו אותנו"). 3. העמקת אי-השוויון בין עשירים לעניים. 4. כל סוגיית היציאה-משליטה והשיח האפוקליפטי על בינה מלאכותית. מבין הארבע, רק הראשונה משחקת תפקיד מרכזי יחסית בבחירות האלה ומייצרת קונצנזוס חריג בין המפלגות והמצביעים.

טראמפ: רק בזכות הצהרת התמיכה שלי נתניהו הוא הצליח להגיע לתיקו או אפילו לניצחון גדול.

אני יודע שזה לא מעניין אף אחד בשלב הזה, אבל אותי זה הדהים (הגם ולא הפתיע): נשים אמריקאיות הן במובהק פחות אנטישמיות מגברים אמריקאים.

יש תור משוגע בקלפי וצריך להעביר את הזמן. Ask me anything

זהו יום הבוחר - ובינתיים באמריקה, טראמפ משתתף בעצרת בחירות של סינדי הייד-סמית', הסנאטורית הרפובליקנית במיסיסיפי, "רק כדי לוודא [שהיא מנצחת]. אני לא יכול לקחת צ'אנס." שווה להזכיר שטראמפ ניצח במיסיסיפי בהפרש של 23% לפני שנתיים. edition.cnn.com/2026/10/26/p…

Israel needs to end the aid, for sure. We’re rich enough to pay for our own defence. But this is one hell of a disgusting way to make that argument.

פרסומת דוחה ביותר ברמת האנטישמיות שלה (מבית היוצר של ה-Young Turks), אבל לב הטיעון הוא אפקטיבי, גם אם לא מדויק עובדתית TSTL - האמריקאי הממוצע לא מבין למה המסים שלו הולכים למדינה עשירה כמו ישראל, בטח כשהיא נלחמת באופן שנוי במחלוקת.

ריו אקספרס: לא מבין כלום בפוליטיקה ברזיאלית, כן מבין שבשבועות האחרונים שמעתי כמה וכמה אנשים מספרים ש-"אוטוטו בולסונארו עולה ויש רנסאנס עם ברזיל". וזה מלמד אותנו שני דברים: 1. לא לתת לאופציה העדיפה עלינו להשפיע על הניתוח שלנו את המציאות ועל האופן שבו אנחנו מתכננים ומבצעים. "אוטוטו המשטר נופל", "עוד שנתיים מרקו רוביו הנשיא", אנחנו צריכים לתכנן גם לקראת תרחישים פחות אופטימיים (בהנחה ובולסונארו אכן היה התרחיש האופטימי). 2. הקונטקסט שבו האמירה הזו על בולסונארו נאמרה היה אמריקאי - לישראל יש עוד משענות חוץ מארה"ב, מהודו ועד ארגנטינה, ותכף גם ברזיל תצטרף, והכל יהיה בסדר. אז כאמור אני ממש בעד כמה שיותר שותפויות עם כמה שיותר מדינות, אבל כמו שבברזיל יכל לעלות נשיא ידידותי בארגנטינה או בהודו (או בכל מקום אחר) יכול לעלות נשיא פחות ידידותי. שתי המדינות היחידות שהעמדה שלהן כלפי ישראל הרבה יותר קשיחה הן ארה"ב וגרמניה ושתיהן עוברות תהליכי עומק שאנחנו נאלצים להתמודד איתן, כאשר "גיוון המשענות" הזה הוא נדבך אחד בלבד בתוכו.

ועכשיו מצמצמים נוכחות בירדן, לבנון, קטאר ואיחוד האמירויות.

הבטחתי ואני מקיים. אזהרת פוסט ארוך אבל קריטי - 0. הקדמה. להתייחס ל-"סנקציות" כחבילה אחת כוללת זו כמובן הכללה גסה, כיוון שמדובר בקשת רחבה של לחצים מדיניים שנעה בין הגבלות ו/או הפסקת הסיוע הצבאי, הגבלות על מכירות נשק, הגבלות על מסחר והשקעות עם יו"ש ולחומרא ישראל, והגבלות על שימוש במט"ח, בפרט בדולר. יש גם שונות בין מדינות שונות, אני אתמקד מן הסתם בארה"ב. 1. לפני כעשור יצא לי להתעסק המון בשאלת הסנקציות על ישראל וככלל הקונצנזוס היה שמדובר בתרחיש אפוקליפטי, על גבול הדמיוני. נזכיר שבמובנים רבים התנאים המדיניים של ישראל היו מאתגרים יותר - נשיא דמוקרטי בבית הלבן ושר חוץ אמריקאי שהנושא הפלסטיני קרוב לליבו; איחוד אירופי מאוחד יותר, יציב יותר ושהנושא הפלסטיני תופס מקום מרכזי יותר בסדר היום שלו; וגם אז הייתה בישראל ממשלת ימין שהתנגדה פומבית למדינה פלסטינית. 2. מה השתנה? בהכללה, ישראל הלכה לכיוונים ניציים יותר מבחינת המדיניות שלה (הפעלת הכוח בעזה, הרחבת ההתיישבות ביו"ש, החזקת רצועות ביטחון, נכונות רבה יותר להפעיל כוח צבאי באופן יזום ובקצה - העלמת העין מהפשיעה הלאומנית) ונמנעה מלהשקיע כראוי במאמצים המדיניים שלה (שאמנם יש תקרת זכוכית למה הם יכולים "להסביר" אבל הם בהחלט יכולים לצמצם נזקים). מנגד החברה האמריקאית - וממנה גם הפוליטיקה - הלכה לכיוונים יוניים יותר (שיח זכויות האדם בארה"ב עצמה, התחזקות האגף הפרוגרסיבי במפלגה הדמוקרטית, ה-woke, המיאוס ממעורבות של כסף גדול בפוליטיקה, מבצעי ההשפעה של קטאר וההתחזקות היחסית של מוסלמים, שינויים דמוגרפיים כמו התחזקות הקתולים ו-"הדור שלא ידע את נאצר" וכו'). חשוב להגיד: אין פה משהו שלא ניתן היה לצפות אותו. כל התהליכים האלה היו ידועים מראש למי שהכיר קצת את אמריקה, בניגוד ל-7 באוקטובר אין פה הפתעה אסטרטגית בכלל. 3. היחס לסנקציות. בגדול במפלגה הדמוקרטית יש שלוש קבוצות שונות של פוליטיקאים שמובחנות על פי היחס שלהן לשאלת הסנקציות - שכאמור זו מילה שכוללת גם צעדים מתונים למדי כמו התניות מסוימות על שימוש בנשק. הקבוצה הראשונה, ובעיניי הגדולה ביותר, היא זו שעדיין לא בטוחה איך נכון להשתמש בלחצים האלו על ישראל כדי לעודד אותה לשנות מדיניות, ואיזו מדיניות בדיוק הם מעוניינים לראות משתנה. למרות שזו הקבוצה הגדולה ביותר היא הקבוצה השקטה ביותר כי כאמור הם פחות בטוחים בעצמם ("רוב דומם"), אבל ההנחה הבסיסית שלהם היא ש-"דברים צריכים להשתנות, אי אפשר יותר רק לדבר יפה ולקוות שהישראלים יקשיבו" ושכדי להשתכנע אנחנו זקוקים גם לקצת מקלות ולא רק לגזרים. בקבוצה הזו נמצא נגיד רם עמנואל שביקר פה לפני כמה חודשים, או ג'ון פיינר (ס' היועץ לביטחון לאומי בממשל ביידן) שפרסם טור בנושא ב-New York Times ממש לפני כמה ימים. הקבוצה השנייה היא הקבוצה שרואה בסנקציות כלי אינסטרומנטלי - כלי מדיניות שניתן לאיים בעזרתו ואם צריך גם לכפות בעזרתו, לכל הפחות תהליך מדיני שחותר ברצינות לפתרון של שתי מדינות. יש פה המון סימני שאלה (מה זה "חותר ברצינות"? האם איומים זו דרך אפקטיבית לשכנע ישראלים לשנות את עמדתם? מה יהיה התמריץ הפלסטיני להתגמש בהינתן לחץ על ישראל? מה היכולת של תומכיה של ישראל לרכך את העמדה הזו? מה עושים אם התהליך לא מסתיים בהצלחה?) אבל יש פה גם ווקטור יותר ברור בהשוואה לקבוצה הראשונה. בקבוצה הזו נמצא למשל הסנאטור (מרילנד) כריס ואן הולן, שהיה מהראשונים לכתוב בפומבי שאין ברירה אלא להפעיל לחץ על ישראל, ולהבנתי רוב המועמדים הפוטנציאליים לנשיאות ב-2028 גם שם, לרבות מושל קליפורניה גווין ניוסם, שר התחבורה לשעבר פיט בוטג'ג', הסנאטור מג'ורג'יה ג'ון אוסוף וחה"ק מניו יורק אלכסנדריה אוקסיו-קורטז. הקבוצה השלישית היא הקבוצה שרואה בסנקציות על ישראל משהו בעל חשיבות אינטרינזית, כלומר משהו שראוי לעשותו פשוט כי ראוי לעשותו ובמנותק מהתועלת שהוא (בתיאוריה) עשוי להשיג. זו הקבוצה הקטנה ביותר אבל לא הייתי מזלזל בה ולו כי יש לה כמה נציגים חזקים במפלגה (בראשם ממדאני ואל-סעיד). ישנה כמובן קבוצה רביעית של דמוקרטים שמתנגדים ללחצים על ישראל מכל סוג שהוא אבל היא קטנה מאוד ורחוקה מאוד מעמדות מפתח. 4. התכלית: אז מה בעצם המטרה של אותן סנקציות? כאמור, תלוי מי מעוניין להשתמש בהן והאם הוא רואה בהן כלי או מטרה בפני עצמה. בחלק מהמקרים מדובר בוידוא שישראל עומדת בחוק הבינלאומי בכל הקשור בשימוש בכוח צבאי (באופן שקשור גם לחוק האמריקאי ולהגבלות שהוא משית על מכירות נשק), באחרים זה יותר עניין של מניעת סבל מיותר (פשיעה לאומנית ביו"ש) ובמקרי קצה - תמרוץ של מדיניות יונית יותר. האם המדיניות היונית הזו היא בהכרח "פתרון שתי מדינות"? בקצרה, לא. בשנים האחרונות ישבתי עם עשרות מחוקקים, יועצים ופעילים דמוקרטיים, ובשעה שרובם ככולם רואים בפתרון שתי המדינות כפתרון רצוי וראוי (וראו הסעיף הבא) כמעט כולם מבינים שתהליך כזה ייקח זמן (הן בגלל לוגיסטיקה וביורוקרטיה והן בגלל חוסר האמון של הישראלים בפלסטינים), דורש ערבויות ביטחוניות וגם הפלסטינים יצטרכו להתפשר ולוותר. למעט אחת, שבאמת ייצגה אגף מאוד קיצוני אפילו ביחס לפרוגרסיבים, לא פגשתי מישהו שחושב ברצינות שאפשר "להקים מדינה פלסטינית" מחר בבוקר, וגם לא עוד שנה או שנתיים. 5. 90% ממי שיש לו הבנה בסיסית ביותר של האזור מחזיק בגישה לפיה "פתרון שתי המדינות" הוא הפתרון הריאלי היחיד כיוון שהוא לא רק מאפשר לפלסטינים הגדרה עצמית, אלא גם, לשיטתם, הפתרון היחיד ששומר על ישראל מדינה יהודית ודמוקרטית. אפשר לחשוב שזו פרשנות מוטעית, או שמדינה פלסטינית משמעה סיכון גדול מדי על ישראל (לא נכנס לזה), אבל הטיעון הבסיסי הוא רציני ויותר חשוב מכך, הטוענים אותו מאמינים באמת ובתמים שהם מקדמים חזון שהישראלים רוצים בו ברובם הגדול (יהודית ודמוקרטית). אם ישראל תחליט שהיא ממשיכה להתנגד למדינה פלסטינית, ולפחות לפי האמירות של נבחרי הציבור שלנו מרוב הקשת הפוליטית זה אכן המצב, אנחנו נצטרך לנמק היטב למה. 6. עוד מילה על אפקטיביות של לחץ בכלל על ישראל: כל ההחלטות היוניות-יחסית שישראל קיבלה במהלך המלחמה - הימנעות מהרחבת המלחמה ללבנון ב-10 באוקטובר, הכנסת הסיוע לעזה, התגובה הרזה לליל הכטב"מים הראשון ("דרדל'ה"), הפסקות האש ועסקאות החטופים וכמובן ההסכמה לסיום המלחמה - נעשו לאחר שארה"ב עשתה שימוש בגזר, לא במקל. ההיסטוריה הקרובה מלמדת שהציבור הישראלי מגיב טוב הרבה יותר לחיבוק מאשר ללחץ. כאמור יש מי שמידת האפקטיביות של סנקציות לא מעניינת אותו, אבל זו קבוצה לא גדולה במפלגה בכלל. 7. אז האם אפשר להימנע? כן. יש הרבה "סנקציות" כמו הגבלות על חימושים שניתן להימנע מהן בכלים המדיניים הנכונים (למשל הגברת התקשורת מול נבחרי ציבור ושיקוף הפעולות שצה"ל עושה כדי לשמור על החוק הבינלאומי, לצד הגברת אחריותיות במקרים של הפרה מכוונת שלו) וכמובן שבכל הקשור בטיפול לעומק בפשיעה לאומנית ביו"ש, כיוון שכרגע ישראל נתפסת כמי שלכל הפחות אדישה לכך. ישנו חשש שצעדים בכיוון הזה יהיו "מדרון חלקלק", מעין שיטת הסלמי, אלא שכאמור - בגלל שרוב הדמוקרטים (על הרפובליקנים לא דיברנו בכלל ושם מצבנו הרבה פחות גרוע) לא רוצים להשתמש בסנקציות כדי להעניש את ישראל לשם העונש אלא ככלי לקידום מה שהם תופסים כערכים של ארה"ב, ולכן הצעדים האלה יכולים להיות "איתותים" ערכיים טובים - "הנה תראו אנחנו באותו ראש, לא התנתקנו סופית מהערכים שלנו". יש נטייה לזלזל באיתותים (virtue signaling זה מושג שלדעתי מעולם לא נעשה בו שימוש חיובי) אבל הם כלי טוב מאוד לבניית אמון - אמון שאנחנו זקוקים לו אם אנחנו רוצים לנמק החלטות מדיניות לא-פופולריות בארה"ב, החל מהחזקת רצועות ביטחון בעזה ובלבנון ועד קיפאון מדיני עם הפלסטינים (שזה, אגב, היה המצב במהלך רוב שנות ממשל אובמה - כאשר למרות המחלוקות והגינויים, שנשארו כמעט תמיד ברמה הרטורית, ישראל דאגה להמחיש שהיא מחויבת לערכים המשותפים ומרבית שיתופי הפעולה נותרו על כנם, כאשר סנקציות של ממש אפילו לא היו אופציה ריאלית). בשורה התחתונה: סנקציות זה על הפנים, והן כבר הפילו כלכלות של מדינות גדולות מאיתנו ועתירות משאבים מאיתנו (רוסיה ואיראן בראש). היום הן אכן איום רציני הרבה יותר ממה שהיו בתקופת ממשל אובמה, וביתר שאת החל מ-2029 כי הנשיא הבא, ברוב הסיכויים, צפוי להיות לא רק הרבה פחות מחויב לישראל (שורת אנשים שעבדו עם אובמה תיארו אותו בפני כנשיא די ציוני שלפחות ברמה העקרונית והפילוסופית היה מחויב מאוד למדינה יהודית-דמוקרטית) אלא בעיקר הרבה פחות סבלני אליה ולהתנגדויות שלה. אבל הן לא גזרת גורל: בניכוי הקבוצה השלישית שרק מחפשת להעניש את ישראל מטעמי פרפורמנס (וכפי שניסח לי פעם יועץ של חברת קונגרס מאוד פרוגרסיבית, "אלה מבחינתם גם אם תתנו את תל אביב לפלסטינים זה לא מספיק"), רוב הדמוקרטים שחושבים שלחץ על ישראל הוא כלי לגיטימי מעוניינים בתמורות מסוימות. חלקן הן לגמרי בטווח המחיר שאנחנו מסוגלים לשלם - ואם נשלם אותן זה יקל עלינו to mitigate את אלה שאנחנו לא מסוגלים מבחינה אסטרטגית או לא מעוניינים מבחינה פוליטית, שזה גם בסדר. ב-"אומנות המלחמה" אחת העצות של סון צו היא לדעת "לשמוט את הלבנה כדי לאחוז את הלשם", שזה כמו להגיד לדעת להקריב פרש כדי לשמור על המלכה, א' ב' של אסטרטגיה. גם בשיח הסנקציות זה יכול להיות הפתרון. ובנימה אישית יותר - אחד התפקידים של @lib_ra_el הוא לייצר בדיוק את הדיאלוגים המורכבים האלה. אמנם אף אחד לא הסמיך אותנו לשאת ולתת על הויתורים שישראל יכולה או לא יכולה לעשות, אבל אנחנו כן עובדים בלבנות אמון דווקא עם הדמוקרטים שמאתגרים אותנו (לא מי שרק מתים להטיל עלינו סנקציות, כן עם מי שחושבים שלחץ על ישראל הוא רעיון שצריך לשקול ברצינות). כעמותה ההצלחה שלנו תלויה בתרומות, ואם אתם רוצים לסייע לנו להגיע לעוד דמוקרטים ולבנות איתם עוד מערכות יחסים כאלו, שזה בדיוק מה שאני עומד לעשות בעוד פחות משבועיים בוושינגטון, אתם מוזמנים לתרום כאן - Librael.org/donate

אכתוב בהרחבה מחר את הטייק המדיני שלי על הנושא (את הצד הכלכלי אני משאיר למומחים כמו @DesheShai ), אבל בינתיים שני סנט: ההנחה שסנקציות על ישראל הן בלתי נמנעות, או שהדרך היחידה למנוע אותן היא מדינה פלסטינית, היא מופרכת לחלוטין.

Yesterday I spoke with 60 pre-military students about the U.S.-Israel crisis. Naturally we talked about the elections, and I was honest with them: there’s no silver bullet. Rebuilding the alliance with America will take time, and effort, and the courage to engage with critics, and making concessions where we can, and holding firm where we must.

סקר חדש של הניו יורק טיימס וסיינה מצא שאחרי שב-2024 צעירים זזו לכיוונו של טראמפ, הם חוזרים לדמוקרטים ובגדול. אחוז הצעירים (18-29) שאמרו שהם מזדהים כדמוקרטים או נוטים אליהם עליה ב-15 נקודות האחוז. אמנם כל החברה האמריקאית התקרבה לדמוקרטים כפי שאפשר לראות בתמונה, אבל בקרב צעירים מדובר בתנועה החזקה ביותר. גם כמעט כל קבוצה אחרת, כולל people of color שזזו לכיוונו של טראמפ ב-2024, זזים לדמוקרטים אבל בעוצמה חלשה יותר. תזכורת חשובה לכך ששום דבר הוא לא דטרמיניסטי - "הקואליציה החדשה" שטראמפ בנה ומבוססת על אוונגלים לבנים, מעמד הפועלים המאגאיסטי, גברים צעירים שמרגישים שה-woke לא מדבר אליהם (כולל שחורים והיספנים) וצעירים לבנים שחיפשו דרך להרגיש גאווה לאומית שוב (זוכרים את החגיגות באחוות הסטודנטים במהלך ליל הבחירות?) מתפרקת לו מול העיניים. האם זה מנבא הפסד? לא בהכרח, אבל כן הופך ניצחון רפובליקני לרחוק יותר עם כל יום שעובר.

החלטה מטורפת. דבל"א צריכה לגדול, כולל נציגות קבועה בשגרירויות מפתח כמו וושינגטון (תחת הנספח הצבאי ובדומה לנספחי המודיעין, האוויר, הים וכו') ובריסל, ואולי גם ז'נבה והאג.

זה מלמדת אותנו/מאשש לנו שלושה דברים: 1. המלחמה פגעה בזרימת נפט ומוצריו, במקרה הנ"ל דשן, לארה"ב. 2. הממשל הזה מחויב לתיעוש-מחדש של ייצור קריטי, במקרה הנ"ל בחקלאות. 3. זה שוואנס נמצא בנברסקה, שטראמפ ניצח בה ב-20%, מראה כמה קשה לרפובליקנים בבחירות האלה. thehill.com/homenews/adminis…

מחוקקים דמוקרטים מאשימים את רוסיה בהרצת קמפיין השפעה נגד מועמדים פרו-אוקראינים. אחד השמות המוזכרים: ג'יימס טלריקו, המועמד הדמוקרטי לסנאט במדינת טקסס. kyivindependent.com/russian-…