Yuval Krupik-Peleg

אותה מלחמה. אותן טעויות. דווקא לנוכח האפשרות הגוברת למערכה נוספת מול איראן, מפתיע ואף מטריד לראות עד כמה נדמה שישראל וארה"ב לא הפיקו את הלקחים מהמערכות הקודמות. אחרי עשרות ימי לחימה, השקעת משאבים אדירה והצהרות על הישגים היסטוריים, אנחנו שוב ניצבים מול אותם איומים ועדיים נדמה שיש מי שמאמין שעוד סבב של תקיפות, הפעם אולי עצים והרסני יותר, יביא לתוצאות שלא הושגו עד כה. לפני שממהרים למלחמה נוספת, כדאי להזכיר כמה הנחות יסוד: א. איראן לא תיכנע. גם מערכה עצימה ואלימה הרבה יותר, לרבות פגיעה נרחבת בתשתיות האנרגיה שלה, לא צפויה להביא לכניעת המשטר האיראני. מי שחושב שטהראן תוותר בעקבות תקיפות נוספות על תוכנית הגרעין או על מערך הטילים שלה אינו מבין את תפיסת האיום של ההנהגה האיראנית. מבחינת המשטר, מדובר ביכולות חיוניות להישרדותו. יתרה מכך, מערכה נוספת עלולה דווקא לחזק את נחישותו לשמר את היכולות הללו, ואולי אף להאיץ את המאמץ להשיג נשק גרעיני. ב. ישראל וארה"ב לא יוכלו לקבוע מראש את משך המערכה. מי שחושב שאפשר לצאת למבצע מוגבל של כמה ימים, להכות באיראן ולסיים את האירוע בתנאים שנוחים לנו, טועה ובגדול. התגובה האיראנית צפויה להיות רחבה ואלימה, והיא עלולה לחייב את ישראל וארה"ב לשוב ולתקוף באיראן. כך בדיוק מתפתחת דינמיקה של הסלמה שקשה מאוד לשלוט בה. אפשר להחליט מתי מתחילים מלחמה, אבל הרבה יותר קשה לקבוע מתי וכיצד היא תסתיים, בוודאי מול יריב שאינו מתכוון להיכנע. ג. אין פתרונות קסם לסוגיה האיראנית. גם לא תקיפת תשתיות האנרגיה. מי שחושב שפגיעה במתקני נפט, גז וחשמל תביא את המשטר האיראני להרים ידיים מתעלם מהאפשרות הסבירה שטהראן תגיב בפגיעה קשה בתשתיות האנרגיה ברחבי המזרח התיכון. במקום להביא לסיום המערכה, מהלך כזה עלול להרחיב אותה באופן דרמטי. העובדה שניתן להסב לאיראן נזק עצום אינה אומרת שניתן לכפות עליה את התנאים המדיניים והביטחוניים שישראל וארה"ב מבקשות להשיג. ד. צריך להניח שגם לאיראנים יהיו הפתעות משלהם. אסור להיערך רק לתרחישים המוכרים של שיגורי טילים וכטב"מים. יש להביא בחשבון גם תרחישים חריגים, ובהם פגיעה בכבלי תקשורת תת-ימיים, פעולות חבלה ואף ניסיונות לפעולות קרקעיות מוגבלות בכווית ובבחריין. אין ודאות שהאיראנים יפעלו בדרכים הללו, אבל יהיה זה מסוכן להניח שהם יסתפקו בדפוסי הפעולה שהכרנו במערכות הקודמות. ה. חשוב מכך, מערכה נוספת מול איראן עלולה להפוך במהירות למלחמה אזורית של ממש, בהשתתפות חיזבאללה, המיליציות השיעיות בעיראק והחות'ים בתימן. גם אם מידת המעורבות של כל אחד מהגורמים הללו תהיה שונה, הסבירות להתרחבות המערכה לזירות נוספות גבוהה מאוד. מי שמניח שאפשר יהיה לבודד את הזירה האיראנית משאר המזרח התיכון לוקח סיכון עצום. ו. המחיר הכלכלי יהיה כבד. מערכה נוספת צפויה להוביל לעלייה משמעותית במחירי האנרגיה בעולם, במיוחד אם יותקפו מתקני האנרגיה באיראן והיא תגיב בפגיעה במתקנים דומים במדינות המפרץ. המשמעות אינה רק התייקרות הנפט, אלא גם פגיעה בכלכלה העולמית. וכל זה עוד לפני שדיברנו על המחיר הביטחוני, הכלכלי והחברתי של מלחמה נוספת עבור אזרחי ישראל. מי שמדבר בקלות על חידוש המערכה חייב להסביר לציבור לא רק מה בכוונתו לתקוף, אלא גם מה המחיר שהוא מבקש מאזרחי ישראל לשלם ומה בדיוק הם צפויים לקבל בתמורה. והשאלה החשובה ביותר היא מה בדיוק אנחנו מבקשים להשיג. אחרי שתי מערכות מול איראן, עשרות ימי לחימה, השקעת משאבים אדירה ומחירים כבדים ששילמה החברה הישראלית, האיום האיראני עדיין כאן. תוכנית הטילים לא נעלמה, הסוגיה הגרעינית לא נפתרה והמשטר האיראני לא נכנע. יתרה מכך, בחלק מהתחומים המציאות האסטרטגית שנוצרה אף חמורה יותר מזו שקדמה למערכות. אז מה בדיוק אמורה להשיג מערכה נוספת שלא הצלחנו להשיג בקודמות? האם עוד הרס באיראן יביא את המשטר לשנות את מדיניותו? האם פגיעה במתקני האנרגיה תוביל לוויתורים בסוגיית הגרעין והטילים? ובעיקר, מה נעשה אם גם הפעם האיראנים יסרבו להיכנע וימשיכו להילחם? השורה התחתונה: בהיעדר חזרה למסלול מדיני ולהסכם בין ארה"ב לאיראן, הסבירות להסלמה נוספת במפרץ גבוהה מאוד. אבל העובדה שהסלמה נוספת נראית סבירה אינה אומרת שהיא רצויה, ובוודאי שאינה מבטיחה שהיא תשיג את יעדיה. גם מערכה אלימה והרסנית הרבה יותר מקודמותיה עלולה להסתיים ללא הישג אסטרטגי משמעותי. ישראל וארה"ב עלולות למצוא את עצמן בעוד מלחמת התשה ממושכת, ללא הכרעה, עם מחירים כלכליים וביטחוניים כבדים ועם מזרח תיכון לא יציב ומסוכן עוד יותר. הלקח המרכזי מהמערכות הקודמות פשוט: עליונות צבאית אינה מבטיחה הצלחה אסטרטגית. היכולת לפגוע באויב אינה זהה ליכולת לכפות עליו לשנות את מדיניותו.

חיסול חמינאי: טעות אסטרטגית שאת מחירה אנחנו עדיין משלמים כפי שטענתי מהרגע הראשון, חיסולו של עלי חמינאי היה טעות אסטרטגית חמורה. לא משום שחמינאי היה מנהיג מתון או משום שלא היה ראוי לפעול נגד המשטר האיראני, אלא משום שההחלטה לחסלו התבססה על הבנה שגויה של המשטר, של תהליכי קבלת ההחלטות בטהראן ושל ההשלכות האפשריות של סילוקו. א. חיזוק הקיצונים ומשמרות המהפכה: חיסול חמינאי הוביל לעלייתה של הנהגה קיצונית יותר ולחיזוק דרמטי של משמרות המהפכה, שהעמיקו את אחיזתם במוקדי הכוח ובתהליכי קבלת ההחלטות בטהראן. במקום להחליש את המשטר, החיסול תרם להתגבשותה של הנהגה שמוכנה לקחת סיכונים גדולים יותר בעימות עם ישראל וארצות הברית. ב. חמינאי כבלם בתוכנית הגרעין: בניגוד לתפיסה שהשתרשה בישראל, חמינאי עצמו היה במשך שנים אחד החסמים המרכזיים בפני ההחלטה לפתח נשק גרעיני. הוא אפשר לאיראן להתקדם מבחינה טכנולוגית, אך נמנע ממתן האישור הפוליטי לחציית הסף לנשק גרעיני. הטענות של ההנהגה הישראלית כאילו איראן כבר החזיקה בנשק גרעיני, או שהמלחמה מנעה ממנה להציב נשק גרעיני על טיל ולשגרו לעבר ישראל, שייכות יותר לעולמות המדע הבדיוני מאשר להערכה מודיעינית מבוססת. ג. אידיאולוג קיצוני, אך מנהיג זהיר: חמינאי לא היה ציוני, לא היה פציפיסט ובוודאי שלא היה ידיד ישראל. הוא היה אידיאולוג אסלאמיסטי שמרן, שראה בישראל אויב שיש להיאבק בו. אולם לצד תפיסת עולמו הקיצונית, הוא היה גם מנהיג זהיר מאוד בכל הנוגע להפעלת כוח צבאי איראני ישיר, ובמיוחד מול ישראל וארצות הברית. החשש שלו ממלחמה שתסכן את שרידות המשטר היה מרכיב מרכזי בתהליך קבלת ההחלטות שלו. ההתעלמות מההבחנה בין קיצוניות אידיאולוגית לבין נכונות לקחת סיכונים צבאיים הייתה טעות יסודית. ד. זריקת מרץ למשטר שהיה במשבר: חמור מכך, חיסול חמינאי העניק לרפובליקה האסלאמית, שהייתה במשבר עמוק בעקבות גלי המחאה הקשים בתולדותיה, הזדמנות להתלכד מחדש סביב תחושת איום חיצוני. במקום להאיץ את קריסת המשטר, החיסול סיפק לו זריקת מרץ פוליטית ואידיאולוגית, במיוחד בקרב בסיס התמיכה הנאמן שלו. מי שהניח שחיסול המנהיג יוביל להתפוררות המערכת השלטונית לא הבין את עומקם של המוסדות והמנגנונים שעליהם נשענת הרפובליקה האסלאמית. ה. הישג צבאי משמעותי, אך סכנה גרעינית ארוכת טווח: אין ספק שבמבצע עם כלביא הושג הישג משמעותי בפגיעה בתשתיות הגרעין האיראניות, במיוחד בעקבות התקיפה האמריקנית בפורדו. ראוי להזכיר שכאשר ישראל יצאה למלחמה, כלל לא היה ברור שהממשל האמריקני יסכים לתקוף את המתקן. אולם ההישג המבצעי אינו מבטל את השאלה האסטרטגית. העובדה שאיראן אינה מעשירה כיום אורניום אינה מלמדת בהכרח על כוונותיה בעתיד. להפך, בהיעדרו של חמינאי והבלמים שהציב, ועל רקע הלקחים שההנהגה האיראנית מפיקה מהמלחמה, עלולה להתחזק בטהראן ההבנה שנשק גרעיני הוא תעודת הביטוח האולטימטיבית מפני תקיפה נוספת. פגיעה ביכולת אינה שקולה לפגיעה במוטיבציה, ולעיתים היא אף מחזקת אותה. ו. הסכנה שלא למדנו דבר: והמדאיג מכל הוא שנדמה כי בישראל עדיין לא הפיקו את הלקחים הנדרשים. במקום לבחון באופן ביקורתי את ההנחות שהובילו למלחמה ואת הפער שבין ההישגים הצבאיים לבין התוצאות האסטרטגיות, נראה שיש מי שמבקשים לשכנע מחדש את הציבור הישראלי בנחיצותה של מלחמת מנע נוספת נגד איראן, אולי עוד לפני הבחירות. זאת, מבלי שהוצגה תשובה משכנעת לשאלה הבסיסית ביותר: מה אמורה מלחמה נוספת להשיג שלא הושג בקודמתה, ומדוע שהתוצאה הפעם תהיה שונה? השורה התחתונה: אפשר לחסל מנהיג, להשמיד מתקנים ולפגוע קשות ביכולות צבאיות, ועדיין להחמיר את מצבה האסטרטגי של ישראל. חיסול חמינאי ממחיש את הפער המסוכן שבין הצלחה מבצעית לבין הצלחה אסטרטגית. במקום איראן חלשה, מרוסנת ומורתעת יותר, ישראל ניצבת מול הנהגה קיצונית יותר, משמרות מהפכה חזקים יותר, ומוטיבציה שעלולה להיות גבוהה יותר להשגת נשק גרעיני. הטרגדיה האמיתית תהיה אם לאחר כל אלה נבחר לחזור בדיוק על אותה טעות, מתוך אמונה שעוד סבב של הפעלת כוח יפתור בעיות שהשימוש בכוח עצמו תרם להחרפתן. @YairGolan1 srugim.co.il/1299027