היו עוד אינספור כאלה, כולם בגיבוי של אחד בנימין נתניהו – ראש הממשלה אמיץ שהגיע לקיבוץ ניר עוז מהכניסה האחורית, 635 לאחר הטבח. אדם שכבר שלוש שנים עושה כל מאמץ שלא נדע את האמת, שמשפחות שכולות לא יקבלו תשובות, שהמדינה הזאת לא תתקיים באופן שאינו חרדת מוות תמידית >> (צילום: איתי כהן)

אני נזכר בחבר הכנסת אליהו רביבו (יו"ר הוועדה לזכויות הילד, השם ישמור ויציל), שאמר למשפחות חטופים: "אני סקרן לדעת מה תעשו ביום־יום שלכם אחרי שכולם יושבו" >>

אני נזכר בניסים ואטורי, שבוויכוח עם קרובת חטוף הגיב לה ב: "את אכלת הבוקר? אז הכל בסדר". אני נזכר בחנוך מילביצקי, שבתגובה לשביתה עליה הכריזו משפחות חטופים, אמר: "פרעות התמיכה בחמאס יצאו לדרך" >> xitter.cf/N12News/status/1814957…

אני נזכר בשמחה רוטמן, שסירב להקרין סרטוני חטופים, הוציא משפחות חטופים מדיונים וסיכם ב"הייתי פיקס לגמרי". אני נזכר במירי רגב, שהתייחסה למחאות העוטף נגד הטקס הממשלתי לשבעה באוקטובר כ"רעשים", ובאיום שלה על חברי בארי שהם יהיו "הקיבוץ האחרון שישוקם" >> xitter.cf/HaMakorTV/status/17948…

רגע לפני הבחירות, עלה קמפיין שבו אלפים משתפים תמונות של נרצחי שבעה באוקטובר שלמענם ולזכרם הם הולכים להצביע. הם צודקים: הבחירות האלו הן קודם כל על מחדל שבעה באוקטובר. אבל כשאני חושב על הבחירות האלה, אני נזכר לא רק באותה שבת נוראית, אלא בעיקר במה שקרה אחריה >> (צילום: תומר אפלבאום)