יכצ

יש לנו נטייה לחשוב על ״הפיכה״ במונחים הוליוודיים. אנחנו מדמיינים טנקים ברחובות, גנרלים עם משקפי שמש או המון מסתער על הגדרות כמו בוושינגטון. אבל התרחיש הישראלי של סירוב לפנות את השלטון לא ייראה כמו ה-6 בינואר בקפיטול. הוא ייראה הרבה יותר גרוע: הוא ייראה כמו יום עבודה רגיל במשרד, רק שהמשרד נשרף ואף אחד לא מתקשר למכבי אש. זה מתחיל בבוקר שאחרי הבחירות. המספרים על המסך ברורים. הניצחון של גוש השינוי מובהק. אבל בערוץ 14 לא משדרים את גרף המנדטים, אלא את ״מסמך ה-100״: רשימה של קלפיות ברהט, אום אל-פחם וצפון תל אביב, שבהן, לטענת ״גורמים בכירים״ התבצעו זיופים בהיקפים תנ״כיים. השלב הראשון הוא לא אלימות, אלא שיתוק. נתניהו לא צריך לנעול את הדלת פיזית, הוא רק צריך שהמערכת תפסיק לעבוד. יו״ר הכנסת אמיר אוחנה פשוט מסרב לכנס את המליאה לצורך השבעת הממשלה החדשה. התירוץ? ״יש עתירות תלויות ועומדות, אי אפשר להשביע ממשלה על בסיס הונאה״. החוק מחייב? החוק הוא המלצה. הנוהג מחייב? הנוהג מת. ואז מגיעה שעת המבחן של הגופים החמושים, וזה הרגע שבו הדם של כולנו צריך לקפוא. במדינה מתוקנת, המפכ״ל מקבל הוראה מהיועמ״שית לפנות פולש, גם אם קוראים לו ראש הממשלה. אבל בישראל של 2026, המפכ״ל הוא מינוי שנבחר בפינצטה בשל רכיכות עמוד השדרה שלו, והשר הממונה עליו הוא איתמר בן גביר. תחשבו על הניידת שנשלחת לרחוב עזה. השוטר שיושב בה מקבל בקשר שתי פקודות סותרות: אחת מהייעוץ המשפטי, ושנייה מהשר שאחראי על הקידום והפנסיה שלו, שאומר לו: ״אל תעז לגעת בראש הממשלה הנבחר, הפקודה לא חוקית״. מה עושה השוטר? הוא עוצר בצד הדרך ומחכה. בזמן שהשוטר מחכה, הרחוב מתלקח. פלוגות של ״לה פמיליה״ וארגוני ימין קיצוני, מתודלקים בנאומי ״הם גנבו לנו את המדינה״, מקיפים את משרד ראש הממשלה ומעון רה״מ כחומת מגן אנושית. מהצד השני, מאות אלפי מפגיני דמוקרטיה יוצאים החוצה. אבל הפעם אין משטרה שתחצוץ. המשטרה משותקת. האלימות שתפרוץ שם לא תהיה ״הפרות סדר״, היא תהיה מלחמת אזרחים על אש קטנה. והאופוזיציה? יאיר לפיד ואיזנקוט ירוצו לאולפנים עם דפים מסודרים וינפנפו בסעיפי חוק יסוד: הממשלה. הם ידברו על ״ממלכתיות״ ועל ״כיבוד הליכי דמוקרטיה״. הם לא יבינו שהם משחקים שחמט בזמן שהצד השני שרף את הלוח ועכשיו משחק באגרופנים. עורכי הדין של הליכוד יתישו את בג״ץ בעתירות סרק, וכל פסיקה של בית המשפט תיתקל בחומה של ״חוסר סמכות״וציוצים ארסיים של טלי גוטליב על ״רודנות המשפטנים״. הסכנה היא לא שנתניהו יישאר שם לנצח. הסכנה היא תקופת הדמדומים. חודש, חודשיים, חצי שנה של ממשלת מעבר שלא נגמרת, שמקבלת החלטות הרות גורל כשאין לה מנדט, בזמן שהחברה הישראלית מתפרקת לגורמים. זה לא מדע בדיוני. את התשתיות לתרחיש הזה אנחנו רואים מונחות מול העיניים שלנו יום יום: הדה-לגיטימציה לשומרי הסף, ההשתלטות הפוליטית על המשטרה, והנכונות המוחלטת לשרוף את המועדון על יושביו בשביל הישרדות אישית. זו לא תחזית פסימית אלא תכנית עבודה. והיא כבר כתובה, חתומה ומוכנה לשליפה במגירה בקיסריה. השאלה היחידה היא: מה אנחנו נעשה כשהיא תיפתח?