הפורום לחשיבה אזורית

צריך להסתכל על אנשים בגובה העיניים ולקבל אותם - אין שווה יותר ושווה פחות״ חוסאם מוסא מספר על המפגש הראשון של צעירים ישראלים ופלסטינים בירושלים בפודקאסט שלנו עם @IrAmim ״סינדרום אל-קודס״

✦ בדרך לשולחן הממשלה או לנצח מחוץ לגדר? ◆ מה עומד מאחורי המספרים של ההצלחה של המפלגות הערביות בבחירות? האם זו תפיסה חדשה של כוח פוליטי ושל השתלבות בחברה הישראלית, או תגובה של חברה שמרגישה סכנה קיומית? בפאנל המיוחד שנקיים לניתוח תוצאות הבחירות בחברה הערבית ישתתפו ד"ר ראויה אבורביעה, ד"ר רבאח חלבי ומרים פרח. מנחה: @ThairAbu מנהל הפורום לחשיבה אזורית. ◆ רביעי | 11.11.26 | 18:30 | במכון ון ליר בירושלים ובשידור חי בערוץ היוטיוב שלנו ◆ הכניסה חופשית, בהרשמה מראש > bit.ly/4zB7iyX

״אין אפילו מפלגה ציונית אחת שמציעה מתווה לעתיד אחר מול הפלסטינים״. // דניאל לוי, לשעבר חבר צוות המשא ומתן הישראלי עם הפלסטינים, מסביר במאמר חדש שפורסם לראשונה במגזין Zeteo, כיצד הפכה אידאולוגיה של השמדה לקונצנזוס בישראל, ושואל - לאן מועדות פני המדינה? // ״כאשר ממשלת האופוזיציה לנתניהו עלתה לשלטון ב-2021. היא העמיקה את הנוכחות הישראלית בגדה המערבית והרחיבה את ההתנחלויות, היא מצאה דרכים חדשות להוציא מחוץ לחוק את פעילותם של ארגוני זכויות אדם פלסטיניים, והיא חידשה את מדיניות החיסולים בגדה המערבית. המצור על עזה כמובן נשמר אף הוא״. ״אין בכך כל פלא: בראש אותה ׳ממשלת שינוי׳ עמד נפתלי בנט, מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר, והיא כללה גם את מפלגתו של הדמגוג הגזען אביגדור ליברמן. העובדה שבין השותפים בממשלה זו היו לא רק מפלגת העבודה אלא אפילו מפלגת מרצ, נושאת הדגל של השמאל הציוני, היא עדות לשפל שאליו הגיע מחנה השמאל-מרכז בישראל״. ״בהמשך התפרקה אותה קואליציה ונתניהו שב לשלטון. הממשלה בראשותו, הקיצונית ביותר עד כה, ניסתה להוציא לפועל הפיכה דרמטית במערכת המשפט בפרט ובמערכת הבלמים והאיזונים בכלל. הדבר עורר גל המוני של מחאה ליברלית, שנמשך עד אוקטובר 2023. באופן אירוני, מחאה זו בעד הדמוקרטיה הצליחה להתעלם דווקא מן הגורמים שפגעו באופן העמוק ביותר במהותה הדמוקרטית של ישראל: הכיבוש ושלטון האפרטהייד בפלסטינים״. ״ובכל זאת, זהו הרע במיעוטו, והוא נעשה אולי מעט אטרקטיבי לעומת האלטרנטיבה. בהווה - המעשים וההצהרות של ארבע מפלגות קואליציית הימין הקיצוני של נתניהו מלמדים כיצד היא הולכת ונעשית פשיסטית מיום ליום״. ״הניצחון של גוש האופוזיציה בבחירות עשוי לבלום מעט את ההקצנה המסוכנת של השנים האחרונות. הדבר נכון בפרט אם יישען שלטון האלטרנטיבה לנתניהו על רע"ם ובאופן אידיאלי אפילו על תמיכה כזו או אחרת מצד הרשימה המשותפת. ועדיין, ארוכה הדרך חזרה. כדי שהיא תתחיל, דרוש לחץ משמעותי מבחוץ וחשבון נפש אמיתי מבפנים.״

בשבוע שעבר קיימנו במכון ון ליר בירושלים את הכנס השנתי הראשון ״ישראל במזרח התיכון במבט השוואתי״, בשיתוף הפורום לחשיבה אזורית. כ-80 חוקרות וחוקרים מדיסציפלינות שונות במדעי הרוח והחברה, בעברית ובערבית, התכנסו כדי לבחון את ישראל כחלק מהמזרח התיכון. זו הייתה הפעם הראשונה בישראל, ובאקדמיה הישראלית, שכנס רחב, בין-תחומי ורב-משתתפים, מקדם בחינה וניתוח של ישראל במבט השוואתי אזורי. ההשוואות, בתוך האזור ומחוצה לו, חסרות בשיח האקדמי והציבורי, והן מרחיבות את גבולות הידע וההבנה שלנו. ההנחה שמאחורי הכנס היא שמחקר והוראה רציניים של המזרח התיכון צריכים לבחון לא רק את הערבי, הפלסטיני והמוסלמי, אלא גם את היהודי והישראלי. לא רק את העבר, אלא גם את ההווה. ולא רק את כשלי מדינות ערב ואת סכנות הלאומנות הערבית וההקצנה האסלאמיסטית, אלא גם את אלה של ישראל ואת סכנות הלאומנות וההקצנה היהודית. רק כך אפשר להציג תמונה מחקרית וציבורית שלמה של המציאות בין הים לנהר ובמזרח התיכון כולו. מבחר מההרצאות יתפרסם בכתב העת ״ג'מאעה״ של אוניברסיטת בן גוריון. בהמשך יעלו גם קטעים מתוך הכנס יעלו בערוץ היוטיוב של מכון ון ליר, ומאמרים שיתבססו על ההרצאות יתפרסמו באתר הפורום לחשיבה אזורית. תודה לוועדת ההיגוי, לחוקרות והחוקרים ולמשתתפות ולמשתתפים שהגיעו ולקחו חלק - יחד התחלנו מהפכה ממשית במבנה של חקר האסלאם והמזרח התיכון בארץ. תמונות מהכנס: סיגי גולן

״הסדר האזורי שעיצבה ארה״ב במזרח התיכון מתפורר ברגעים אלה״ פרופ׳ מארק לינץ' טוען במאמר שפורסם במגזין Foreign affairs כי סדר היום שבמסגרתו לארה"ב יש השפעה נרחבת במזרח התיכון, קורס ברגעים אלה, ויש לכך שתי סיבות עיקריות: ההרס המוחלט של עזה על ידי ישראל והמלחמה הכושלת של ארה"ב וישראל מול איראן.

ישראלים ופלסטינים גדלים באותו המקום, אבל בעולמות נפרדים. האם הדור הצעיר ישנה את זה? בפרק האחרון של הפודקאסט סינדרום אל-קודס בשיתוף עם @IrAmim ניסינו להבין איך נראה מפגש בין שכנים פלסטינים וישראלים בעיר שבה כולם רגילים לחיות בעולמות נפרדים, ואיך הוא יכול להיראות. מתי מתרחש המפגש האמיתי הראשון בין צעירים ממזרח העיר ומערב העיר? והאם אפשר לשמור על הזהות הפלסטינית ולהשתלב במערב העיר? בפרק לייב מיוחד שהוקלט עם קהל בבר המזקקה בירושלים, @Eli_Bitan שוחח עם דינה נאבלסי, מנהלת תכנית המנהיגות ״אלבשאייר״ באוניברסיטה העברית, וחוסאם מוסא, מדריך סיורים ומקים מיזם ״פריזבי על התפר״, שמנסה לשבור את חומות הניכור ברחוב ובמגרשי הספורט. שיחה על חייהם של צעירים ובני נוער ממזרח ירושלים, ועל האפשרות לייצר מציאות חיים משותפת. האזינו עכשיו >> tinyurl.com/sawa47sk

״הניסיון לפצל בין ׳קיצונים׳ ל׳מתונים׳ בקרב הערבים הוכח כשגוי כבר יותר מפעם אחת, וגם בנושא זה כדאי מאוד שתהיה התפכחות בחברה היהודית, ובעיקר בחלקי החברה היהודית שרואים את עצמם כליברלים״.

בקמפיין הבחירות שלו נתניהו טוען שוב ושוב שעיצב מזרח תיכון חדש, אבל האם באמת נוצר סדר אזורי חדש? במאמר שפורסם בגיליון האחרון של Foreign Affairs החוקר האמריקאי גרגורי גאוס טוען כי למרות הפלת משטר, חיסול מנהיגים, השמדת מערכי טילים ושינוי מאזן הכוחות - מבחינת המבנה הפוליטי של המזרח התיכון המצב נותר כפי שהיה. איראן היא אולי הביטוי המובהק ביותר לפרדוקס הזה, כאשר למרות המכות הרבות שספגה - המשטר שרד, והיכולת האיראנית לשבש את התנועה במצר הורמוז ולאיים על מתקני אנרגיה ותשתיות במדינות המפרץ העניקה לטהראן מנוף אסטרטגי שלא היה בידה ערב המלחמה. באשר למדינות המפרץ, אם הסכמי אברהם שיקפו את האפשרות שלהן לראות בישראל שותפה מול איראן, המלחמה בעזה והחשש מפני דומיננטיות צבאית ישראלית, שינו את הדימוי של ישראל, שהולכת ונתפסת יותר כמערערת היציבות האזורית מאשר כשחקנית מרכזית לריסון איראן. לטענת גאוס, שורש אי־היציבות האזורית הוא חולשתן של מדינות כמו לבנון, סוריה, עיראק ותימן, שאינן שולטות בגבולותיהן ובארגונים החמושים הפועלים בתוכן, ולכן מזמינות התערבות מבחוץ. יציבות, לדבריו, תושג רק כשמדינות אלה יוכלו למנוע מגורמים לא־מדינתיים לגרור אותן למלחמה. ב־2025 יכלה ישראל לראות בעצמה את המנצחת המרכזית במאבק האזורי: היא פגעה קשות בחמאס ובחזבאללה וצמצמה את כוחה של איראן ושלוחותיה. אבל ההישגים הללו לא תורגמו להסדרים מדיניים, ובעיקר לא בסוגיה הפלסטינית. לדעתו, מזרח תיכון חדש באמת לא יימדד בכמות המשטרים שנפלו, המפקדים שחוסלו או התשתיות שנהרסו, אלא ביכולתן של המדינות לחזק את סמכותן, בהסדרת היחסים בין איראן, שכנותיה וארה"ב, ובהתקדמות להסדר שיענה גם על הביטחון הישראלי וגם על השאיפה הפלסטינית להגדרה עצמית.

איך התעצב המושג ״ג'נוסייד״ ומי קבע מה הוא כולל? במאמר חדש @shmulikled סוקר את מחקרה של ההיסטוריונית אלכסה סטילר על האינטרסים שעיצבו את המושג לאורך השנים, וקובע: בשיח על ג'נוסייד יש את העולם שלפני עזה ואת העולם שאחריה.

בשכונת בטן אל־הווא שבלב סילוואן, משפחות פלסטיניות ותיקות נאבקות נגד צווי פינוי ותביעות בעלות, המוגשות בשמם של הקדשים היסטוריים - על ידי ארגוני מתנחלים שאחר כך נכנסים לבתיהם. בשנים האחרונות פונו מבתיהן בבטן אל־הווא כ־50 משפחות פלסטיניות, כשבמקביל הנוכחות של המתנחלים מתרחבת. התושבים הפלסטינים חיים בחשש מתמיד מהאפשרות שיאבדו את ביתם ואיתו את ההיסטוריה המשפחתית, הזיכרונות ומקומם בשכונה. קאיד רג'בי חי בשכונת בטן אל־הווא נמצא תחת איום של פינוי מביתו לטובת עמותת עטרת כהנים. ״הציעו לי צ'ק פתוח ואמרו לי: ״כתוב את הסכום שאתה רוצה״, הוא מספר, ״אבל אני לא אעזוב את הבית שלי ולא אמכור אותו״. הוא מספר שילדיו חיים בפחד מתמשך, וכי הם היו נתונים לאלימות, למעצרים, להשלכת אשפה לעברם ולהטרדות חוזרות ונשנות. המאבק בסילוואן אינו רק סכסוך על בעלות על קרקע. מדובר על מאמץ קולקטיבי להחליף אוכלוסייה אחת באוכלוסייה אחרת ועל שינוי אופי השכונה, מאמץ שרשויות שונות נרתמות אליו לצד עמותות המתנחלים. כאשר ההצקות מצד משפחות המתנחלים הן דוגמה נוספת לכך שאין כאן כוונה לכונן יחסי שכנות. כיצד טענת בעלות על קרקע הופכת להחלטה שיפוטית המורה על פינוי משפחה פלסטינית מביתה? ומה קורה לשכונה לאחר שתושביה נאלצים לעזוב? קראו את התחקיר של רחמה עלי שפורסם כחלק מהפרויקט שלנו עם @IrAmim - ״סינדרום אל קודס״ >> tinyurl.com/2jymmf2j בתמונה: מתנחלים צועדים עם דגלי ישראל בסילוואן. צילום: רויטרס

מה קורה כשמפסיקים להסתכל על ישראל כמו על אי בודד ומשווים אותה למדינות אחרות במזרח התיכון? לאורך השנים, חקר ישראל, חקר פלסטין וחקר המזרח התיכון התפתחו כמסגרות נפרדות, הן מבחינה דיסציפלינרית והן מבחינה מוסדית. הפורום לחשיבה אזורית ומכון ון ליר בירושלים, מקיימים השנה לראשונה כנס שמטרתו להרחיב את השיח המחקרי ולפתוח מרחב למפגש בין תחומי ידע אלה. במהלך הכנס נעסוק בסוגיות החוצות גבולות לאומיים, אזוריים ודיסציפלינריים. לצד השוואות בין מדינות וחברות באזור, נבחן את עצם האופן שבו נבנה הידע על המרחב: חלוקת הגבולות המחקריים, גבולות הדיסציפלינות, ומקומם של ארכיונים, שפות ומסורות ידע שונות. ✷ יום שני | 26.10.26 | בשעה 09:00 ✷ הכניסה חופשית בהרשמה מראש ✷ לתוכנית הכנס המלאה ולהרשמה >> tinyurl.com/4j34ha8v

צוות הפורום לחשיבה אזורית כואב את לכתו בטרם עת של חברנו ועמיתנו, ד"ר אורי גולדברג. אורי נמנה עם צוות ההקמה של הפורום בשנים 2013-2014. מילותיו, חשיבתו ורוחו שורים על פרסומי הפורום ופעילותו מאז ועד היום. קולו הצלול, חד ובלתי מתפשר, ליווה אותנו ואת השיח הציבורי בישראל במהלך שלוש השנים האחרונות של מלחמות הנצח. גם לאחר שחלה בסרטן הוא המשיך לכתוב בהתמדה ובאופן בהיר ונוקב על המתרחש בישראל/פלסטין והמזרח התיכון, ועל עצמו באופן אישי. מילותיו הפוליטיות והאישיות קרעו את הלב של כולנו. בדצמבר 2017 התארח אורי בתוכנית "עושים סדר" עם גל גבאי, שם הוא פנה לד"ר מרדכי קידר, בן פלוגתא של הפורום שישב לצדו, ותאר לו בקצרה את עמדתו ביחס לדתות ולמאמיניהן: "זה שיש דברים שכתובים בכתבי הקודש זה דבר אחד. מכאן ועד הוויה דתית ואמונה דתית יש מרחק גדול [...] אני תופס את היהדות שלי ואת הזהות שלי כמורכבת יותר מהאם אלוהים אמר לי לפני שלושת אלפים שנה, ולמישהו אחר לפני אלף וארבע מאות. הדיון הוא על שאלה קונקרטית שנמצאת היום במחלוקת פוליטית. אני חושב שהנסיון להכריע בשאלה הזאת במסגרת דיון האם ירושלים מוזכרת בקוראן או לא, חוטא למשמעות של השאלה הזו כלפיי" "הדבר הכי קל בשבילי להגיד זה שזה בכלל לא משנה. אם בתודעה המוסלמית, אם שני מיליארד מוסלמים בעולם, חושבים שמסגד אל-אקצא נמצא בירושלים ולא בין מכה למדינה, זה מצוין [...] האופן שבו אנשים מאמינים תופסים את האמונה שלהם ואת החיים שלהם נשען על הרבה יותר מעל עובדות כרונולוגיות. אמונה, כמו שאני מבין אותה, לא יכולה להתבסס על תארוך [...] דת חייבת להיות ציר מרכזי של הדיון לגבי החיים שלנו כאן. רק שאני חושב שדת מסוגלת להכיל בתוכה אותי, ואת השיח' שדבר אתך, ואותך, באופן הרבה יותר מורכב, נכון ועמוק ממה שאתה מייחס לה". מקצת ממאמריו הרבים של אורי אפשר לקרוא באתר הפורום לחשיבה אזורית (קישור בתגובות). אורי גם ערך והגיש, יחד עם עידן בריר, את הפודקאסט הראשון של הפורום (2018—2020), שנקרא "אזורית לוחצת" -אפשר למצוא את כל הפרקים בקישור בתגובות. אתם מוזמנים להאזין לפרק 2 שבו אורי מתייחס לשאלת המשתתפים הלגיטימיים בשיח הביטחון הלאומי בישראל, גבולות הלגיטימציה שלהם, הסוגיות שסביבן מתנהל הדיון והסוגיות הנעדרות ממנו. נזכור את אורי ונמשיך את דרכו. יהי זכרו מהפכה רעיונית.

האם העימות בין סעודיה לחותים יצית את המלחמה האזורית הבאה? אתמול החותים שיגרו עוד מטח טילים אל שדה התעופה בריאד. המתקפה מצטרפת למצור בים סוף ולמתקפות נוספות על סעודיה. סקירה של מאמר שפורסם במגזין אל־ערבי אל־ג'דיד מסבירה מה עומד מאחורי העימות ההולך וגובר שמגיע אחרי שנים שבהן סעודיה ניסתה להרחיק את עצמה מהמלחמה בתימן. קראו את הסקירה המלאה בבלוג שלנו באתר הארץ >> tinyurl.com/9b2bmm7h

האם שינוי פוליטי בישראל יכול להוביל למהפך בחברה הפלסטינית? ממשלת נתניהו ממשיכה להתנגד להסכם ברצועת עזה, מבחינתם, המלחמה נועדה להמשיך עד לגירוש תושבי הרצועה, כיבוש שטחה והקמת התנחלויות. אבל מה יקרה אם תעלה ממשלה שתפעל אחרת? גם בנט וגם איזנקוט מצהירים על עניין בבריתות אזוריות, ומטרה כזו אפשר להשיג רק בוויתור על שאיפות הגירוש מעזה. לא ברור כמה מההבטחות האלה יתממשו. אבל אם יהיה שינוי, חשוב לבחון ברצינות שהוא יוביל לשינוי גם בצד הפלסטיני, כי המציאות אינה סטטית וההתנהלות הישראלית היא הגורם המרכזי שמעצב אותה. ייתכן ששינוי פוליטי בישראל לא יחולל מהפך פלסטיני, ואולי אפילו לא יחליש את חמאס בטווח הקצר. אבל הוא יכול להסיר חלק מהתנאים שמונעים כיום פוליטיקה פלסטינית אחרת: מלחמה מתמשכת, הרס מוסדי, פחד, עקירה והיעדר אופק. לכן השאלה אינה רק מי ישלוט בעזה ביום שאחרי, אלא אם ישראל תהיה מוכנה להפסיק לעצב את עתיד הרצועה כמצב של שליטה צבאית מתמדת ולאפשר לפלסטינים לעצב אותו בעצמם.

האם השתלטות של החותים על מצרי באב אל־מנדב תוביל לשיתוף פעולה בין מדינות המפרץ מול איראן? המומחיות לגיאופוליטיקה אליסון מיינור ואפריל-לונגלי אלי מציעות ניתוח לאסטרטגיה משותפת של מדינות המפרץ. הסקירה המלאה עכשיו באתר הפורום >> tinyurl.com/423a4wx4

כיצד גבול פוליטי יכול להפוך לגבול עירוני? מחנה שועפאט שהוקם ב-1965 כפתרון דיור לפליטים, הפך בתוך שישה עשורים למרחב עירוני צפוף שנכלל בתוך השטח המוניציפלי של ירושלים, אך עד לפני תקופה קצרה העירייה לא נכנסה אליו עד כדי לספק שירותים עירוניים. ייחודו של מחנה שועפאט נובע משני גלי עקירה: הראשון ב-1948, כשפליטים פלסטינים מרחבי הארץ הגיעו לעיר העתיקה בירושלים, והשני ב-1965, כשהשלטון הירדני העביר אותם מן העיר העתיקה אל המחנה. עקירה כפולה זו העניקה לשועפאט מעמד ייחודי בנוף העירוני של ירושלים. בניית הגדר, המחסום, המחסור בתשתיות, פערי השירותים, היעדר הפיקוח על הבנייה והמבנה המוסדי המפוצל שבו סוכנות הפליטים הפלסטינים, אונר"א הופקדה להיות אחראית על ענייני המחנה, כל אלה יצרו מרחב הנמצא, בו-זמנית, גם בתוך ירושלים וגם מחוצה לה. שועפאט כבר אינו רק מחנה פליטים, אך גם אינו שכונה עירונית רגילה. זהו מרחב שבו פליטות ועירוניות מתקיימות זו לצד זו ומעצבות זו את זו. מבחינה זו, שועפאט הוא חלק מהמרקם העירוני של ירושלים, אך המשאבים המוגבלים והצפיפות הגבוהה הופכים אותו לתלוי בשכונות אחרות, ומעמיקים בכך את העומס על שכונות אחרות. המתח אינו רק בין המחנה לעיר, כפי שהוא בא לידי ביטוי בגדר, אלא גם בין צורכי התושבים לבין יכולתן ונכונותן של הרשויות לספק שירותים, תשתיות ואכיפה בהיקף המתאים לגודל האוכלוסייה. המקרה של שועפאט ממחיש כיצד גבול פוליטי יכול להפוך לגבול עירוני. ההפרדה אינה מתקיימת רק באמצעות גדר ומחסום, אלא גם דרך תכנון, תשתיות, שירותים ציבוריים, חינוך, אכיפת חוק ומנגנוני ממשל - כל אלה יוצרים גבולות יומיומיים, גם היכן שאין חומה פיזית. קראו את המאמר המלא על ההיסטוריה וההווה של מחנה הפליטים, ועל ההשפעות של הוצאת אונר"א מחוץ לחוק כגוף העיקרי שסיפק מענה לצרכי היומיום של התושבים. עכשיו באתר הפורום כחלק מהפרויקט ״סינדרום אל קודס״ בשיתוף @IrAmim tinyurl.com/zbnp2p73 בתמונה: מחנה פליטים שועפאט, 2023, צילם: אלכס ליבק, מתוך התערוכה ״ובליבה חומה״

״ב־1 בספטמבר ביצע כוח ישראלי מיוחד פעולה באזור אל־כתיבה במערב העיר עזה. התקיפות האוויריות שחיפו על הפעולה פגעו באזרחים, ובהם ילדים, באזור צפוף בעקורים. ישראל יכולה לומר שהאיש הוא יעד ביטחוני חשוב, וייתכן שכך הוא. אבל ׳חשיבות היעד׳ אינה הופכת את הילד שמת סביבו לפרט שולי״. מאמר חדש בסדרה - ״קולות מעזה״ מאת אחמד מוסטפא