Esther

״שלושה לילות ישנתי צמוד לאחי הקטן אחרי שהוא מת, כדי שלא יראו שהוא לא זז. הכינים עזבו אותו ועברו אליי, ככה ידעתי. בבוקר עמדתי בתור למרק עם הקערה שלו ואכלתי את המנה שלו. הייתי בן שש. אבל הכי גרוע היה שאף אחד בעולם לא שם לב שהוא חסר.״ את זה סיפר לי אברהם, ניצול שואה בן 91, אדם שקט ומנומס עד כאב, לפני חודשיים, בזמן שהנחתי לו קופסה עם ארוחה חמה על השולחן. הוא אמר את זה בשקט, כמו שמספרים על מזג האוויר, חזר לאכול, ומאז לא דיברנו על זה. אתמול הבנתי למה הוא סיפר לי את זה דווקא ליד הקופסה. אברהם היה השם האחרון ברשימה שלי באותו יום. בניין ישן במרכז, מהסוג שעוברים לידו ברחוב ולא שמים לב שהוא קיים, ארבע קומות בלי מעלית, והשקיות עוד חמות לי בידיים. כבר בקומה השלישית משהו הרגיש לי לא בסדר. בכל שבוע אני שומעת את הכיסא שלו זז עוד לפני שאני מגיעה לחלון שבמדרגות. הפעם היה שקט, שקט של דירה שאף אחד לא זז בה, ומי שעושה את מה שאני עושה יודעת מה זה יכול להיות. דפקתי וחיכיתי, ושום דבר לא זז מאחורי הדלת, דפקתי שוב, חזק יותר, וכבר הוצאתי את הטלפון מהכיס, עד ששמעתי סוף סוף את המנעול מסתובב לאט מבפנים, כמו מישהו שצריך לנוח באמצע הסיבוב. הדלת נפתחה, ואברהם עמד שם בחושך. הוא לא הדליק את האור בדירה, והיה לבוש בחולצה מכופתרת עד הכפתור העליון, כמו שמתלבשים לאורחים. אמרתי לו בשקט ״אברהם, זאת אני, מיכל, הבאתי לך ארוחות חמות״, והוא לא ענה, רק הסתכל על השקיות, לא עליי, כאילו הוא צריך לוודא שהן אמיתיות, ורק אז זז הצידה ונתן לי להיכנס. פתחתי את המקרר כדי לסדר את הקופסאות. היו בו חצי עגבנייה עטופה בניילון, צנצנת חמוצים עם מים בלי חמוצים, וקרטון חלב כמעט ריק. על הדלת של המקרר היה תלוי לוח שנה של קופת חולים, ובו כל יום שלישי מוקף בעט כחול. השלישי של שבוע שעבר היה מוקף, ומחוק בקו. שאלתי אותו איך היה לו השבוע. הוא שתק כמה שניות, ואז אמר בשקט, כמעט מתנצל, ״אף אחד לא הגיע כל השבוע… כבר התחלתי לחשוב שאולי שכחתם לבוא״. כאילו לחכות לאוכל זה כבר יותר מדי לבקש. לא היה לי לב להגיד לו את האמת. לא שכחנו אותו. בשבוע שעבר הרשימה שקיבלתי הייתה קצרה בשבעה שמות, כי לא היה מספיק אוכל לכולם. לא ידעתי מי השבעה. עכשיו, מול העיגול המחוק, ידעתי אחד. הוא ישב שלישי שלם מול הדלת, עם החולצה המכופתרת. פתחתי לו קופסה ושמתי מולו, והוא משך את הכיסא קרוב לשולחן, ואז תפס לי את היד בשתי הידיים, חזק, כמו שמחזיקים מישהו שאסור לו לעצור. ככה, עם היד שלי בידיים שלו, הוא שאל אותי שאלה שאף אדם בגיל הזה לא אמור לשאול. ״תחזרו בשבוע הבא, נכון?״ אמרתי לו ״בטח, אברהם״. שיקרתי לו בפנים, כי אני לא יודעת אם יהיה לנו אוכל בשבוע הבא. ירדתי ארבע קומות, ישבתי באוטו עם השקיות הריקות, ולא הצלחתי להתניע. והבנתי למה הוא סיפר לי על הקערה דווקא ליד הקופסה. שמונים וחמש שנים עברו, והדבר הכי גרוע נשאר אותו דבר: ללכת לישון בלי לדעת אם מחר מישהו בכלל יודע שאתה שם, ולהקיף עוד יום שלישי בעט כחול, בלי לדעת אם תצטרך למחוק אותו. * קוראים לי מיכל, אני בת 47, אמא לשלושה, וכבר שנתיים שאני מחלקת ארוחות חמות לקשישים וניצולי שואה ב״לחיות בטוב״. אני כותבת את זה כי הרשימה של השבוע הבא עומדת להיסגר, ואני עוד לא יודעת אם אברהם בפנים. אנחנו קבוצת מתנדבים שיוצאת כל יום מחדש, ויודעת בדיוק מי מחכה לנו מאחורי איזו דלת. ידיים יש לנו, מה שחסר זה האוכל עצמו. 119,000 ניצולי שואה חיים כאן היום, וכמעט שליש מהם בעוני. זה לא בספרי היסטוריה, זה בבניין ישן שאתם עוברים לידו בדרך לעבודה. כרגע יש לנו 150 קשישים וניצולי שואה ברשימת ההמתנה, ואין מספיק אוכל לכולם. * שלוש ארוחות חמות, עד הדלת, עולות 81 שקלים. פחות ממשלוח אחד בוולט. שבוע שלם, שבע ארוחות, 189 שקלים. תנו לאברהם את השלישי הבא: mashirimhotam.com/cmoc אני יודעת ש-81 שקלים לא מחזירים לו את המשפחה שהוא איבד שם, ולא מדליקים לו את האור בדירה. אבל הם דואגים שבשלישי הבא מישהו ידפוק לו בדלת, ושאני לא אצטרך לשקר לו שוב. אני לא מחפשת אדם אחד שיממן את כל הרשימה. אני מחפשת 150 אנשים, שכל אחד ייקח קשיש אחד, ואז אף עיגול כחול בלוח שנה לא יימחק השבוע. mashirimhotam.com/cmoc אפשר לתרום באשראי, ביט, אפל פיי וגוגל פיי. * מי שתרם, תכתבו לי כאן בתגובות, אני רוצה להגיד תודה לכל אחד. ומי שלא, תכתבו לי למה. מיכל"