Chen Amit

I thank Fox News for this article, and invite anyone who want to hear thia story in person to reach out🇮🇱

בשנה האחרונה, אני זזתי עמוקות. המפגש במילואים עם אנשים שרק לפני שנה נראו לי כיריבים והיום קרובים אלי כמו חברי ילדות - שינה אותי באופן הכי עמוק. יחד עם חברי מתיקון ועוד שותפים שונים מהחברה הישראלית, הבנו שלמרות - ואולי בגלל - המחיר העצום של ה 7.10.23, חייבים לראות פה שינוי של סדרי עולם. אחרי שנים שהכל הסתדר סביב פוליטיקה וזהויות, צעד ראשון והכרחי הוא להחליף את פוליטיקת הזהויות בערכים של ציונות. לא מתוך שנאה ולא מתוך כעס. אלא מתוך הבנה אמיתית שהקיום שלנו כאן לא מובטח, ושזו לא העת לחזק את "המחנה" שלי; אלא לחזק את המדינה של כולנו. מזמין אתכם לראות ולשתף את הסרטון של ללי דרעי הנפלאה, ששואלת בקול רם ונוקב - איפה אחינו החרדים? נשמח שתפיצו ותשתפו. תעזרו לנו לייצר את הסחף הדרוש כדי להוריד מסדר היום את חוק הפטור מגיוס שממש מסכן את עתיד המדינה. זה לא ארוע פוליטי, זה לא ארוע מפלגתי -זה קיומי. #עכשיו_עושים_ציונות #כל_העם_צה״ל

קיש הפופוליסט מחליש את הסיכוי לחברה חרדית ישראלית על מלא. כתבתי כאן כבר כמה פוסטים על הרב לייבל, שהוא באמת ארוע נדיר של אומץ וחזון. במכתב הזה, הרב כותב בגדול שאדם צריך לקחת אחריות על מעשיו - כאשר ההקשר הוא הרב לנדו שטען שהאברכים לא יכולים ללכת ללוויות חיילים כי הם מגינים עליהם בתפילה. הרב לייבל טוען - אם זה המצב, איפה לקיחת האחריות על הכישלון בהגנה בשביעי לאוקטובר ובימי הלחימה מאז? החברה החרדית איננה הממסד החרדי הקלוקל ששולט על הציבור שלו באמצעות משרד החינוך, ולצערי רק מתחזק עכשיו עשרת מונים עקב החלטותיו ההזויות והאנטי ציוניות של שר החינוך קיש. במקום לחזק קולות שפויים וחשובים בציבור החרדי, כמו הרב לייבל, השר קיש מנציח את השליטה של הממסד החרדי ופוגע אנושות הן בעתיד הכלכלה הישראלית והן בסולידריות הישראלית. עוד כשלון לרשימה.

פוסט סופר ארוך. אבל שווה. שעור במגבלות הכוח יום למחרת השביעי לאוקטובר, כולנו, גם אני, הרגשנו זעם שלא הכרנו. עם היחשפות הזוועות, אין אדם שפוי שלא חשב, ולו לרגע אחד, שפשוט חייבים לשטח את עזה עד היסוד. עכשיו, בחלוף יותר מחודשיים של לחימה, כשרף העצב עובר את רף הכעס, אני מנסה לעשות עם עצמי חשבון נפש אמיתי באשר למחיר היקר אותו שילמנו ועודנו משלמים, ובעיקר ביכולתנו לוודא שהוא לא יהיה לשווא. חייבים לקחת את ה 7 לאוקטובר, ו 70 ימי הלחימה שבאו לאחריו, ולהפוך את זה על הראש של חמאס בכדי להשיג הכרעה אמיתית ולהבטיח שזוועה כזו לא תשוב פעם נוספת. ראשית, אני תוהה, האם עצרנו לרגע לחשוב מה מטרותיו של חמאס? מה הוא מנסה להשיג בהתמודדות הזו מולנו? זה שהשמדת ישראל זה החזון שלו, זה ברור. אבל בשביעי באוקטובר, מה היו מטרותיו למבצע? האם לקחנו בחשבון שמולנו עומד ארגון גרילה, שפועל מתוך תפיסה ערכית שונה במהות משלנו? האם חשבנו לעומק על המשמעות של זה? חשיבה מהירה מאפשרת לנו להניח שמטרותיו של חמאס היו: 1) זריעת אימה בקרב הציבור הישראלי – הושג. 2) יצירת כאוס ופירוד נוסף בחברה הישראלית באמצעות החטופים – הושג. 3) חיזוק מעמדו בקרב הפלסטינים (על חשבון הרש"פ) וכן בזירה הבינלאומית – הושג. 4) החלשת מעמדה הבין לאומי של ישראל – הושג. 5) פגיעה בהסכם עם סעודיה – הושג. 6) החזרת הסכסוך הישראלי-פלסטיני למרכז השיח העולמי – הושג. בכנות, חמאס השיג את כל מטרותיו כבר בשביעי באוקטובר, ומאז, ניצחונותיו רק מצטברים עם כל יום שעובר. הרי הארגון האכזר והמזעזע הזה היה שמח שנגדיל את השמדת הערך שלנו בזירה הבינלאומית על ידי כך שנהרוג 50 אלף פלסטינים ולא "רק" 20 אלף, וגם שנשמיד עוד כמה בתי חולים ומוסדות של אונר"א. אבל בסך הכל, הוא עומד ביעדים שלו בצורה יפה. גם בהערכות האופטימיות, חיסלנו עד כה כ- 20% ממחבלי חמאס. וזה מבלי לספור את עשרות אלפי המחבלים החדשים שנוצרו ויווצרו כתוצאה מהלחימה עכשיו. חמאס מצידו, שמח להמשיך לפגוע ולהרוג עוד כמה חיילים שלנו מידי יום, לראות את מעמדנו הבינלאומי נשחק, ולתת לנו להמשיך לדמם מיליארדי שקלים בשבוע. הוא ערוך ללחימה ארוכה, ויותר מזה, כארגון גרילה - לחימה זו רק משחקת לידיו. לכן, עלינו לחשוב באופן רציונלי על מה השגנו, ומה אנחנו רוצים להשיג, ובעיקר איך ניתן להשיג זאת, כדי להפוך את המחיר הנורא ששילמנו ועודנו משלמים, לבסיס האיתן לבניית עתיד טוב יותר. מטרות המבצע כפי שהוגדרו על ידנו: 1) מיטוט חמאס – לא הושג. 2) השבת החטופים – הושג חלקית. 3) שיקום ההרתעה הישראלית כך שתתאפשר חזרת התושבים לעוטף ולגבול הצפון – לא הושג. אני מבין היום, שחלק ניכר מהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, רחוקים מלהיות מדוייקים. אני לא כותב זאת כדי לדכא אף אחד, וגם לא מתיימר לומר שידעתי טוב יותר ממישהו מה צריך לעשות אבל כן רוצה להציע כיוון חשיבה של ציונות נחושה ופרגמטית שמתכתבת עם הערכים במרכזיים שבהם אני מאמין – תעוזה לצד יצירתיות, טוהר הנשק לצד חתירה למגע, בטחון אישי ולאומי לצד מוסריות. עקרונות פעולה: א) הכרעה - משמעות המילה הכרעה, איננה אומרת חיסול האויב הפיזי. הכרעה אמיתית, או נצחון, הינה מיטוט רצונו או יכולתו לממש את מטרותיו. וזה שונה מאוד מ״תמונת נצחון״ (דגל על הים בעזה, חיסול סינוואר וכו') שלא תשנה שום דבר מהותי במציאות. לכן, הכרעה של ארגון כמו חמאס לעולם לא תבוא רק מהפעלת כוח. ב) צבא חזק ומיומן - מדינת ישראל לא יכולה להיות חלשה. הסכמים זה דבר נחמד, ובתנאי, שיש עוצמה אמיתית מאחוריהם, ולא רק מילים ריקות ואיומים. הציפייה שמישהו יאהב אותנו היא נאיבית, ועל כן הצורך בעוצמה צבאית משמעותית תהיה לעד חלק מהמציאות הישראלית. ג) להיות בצד שיוזם – כתפיסה, הדבר שהכי קשה לי בשנים האחרונות הוא שאני מרגיש שישראל איננה חותרת למגע, אלא בעיקר מגיבה. מי שמחליט אם יש מבצע בעזה או לא – זה החמאס. אנחנו פועלים לפי החליל שלו, על אף שהדרג המדיני ידע על כלל האיומים, אבל התמכר לשקט. אותו דבר קורה גם בגבול הצפון. ולמען האמת, אותה התנהגות בדיוק, של חוסר יוזמה, יצירתיות והתקפיות קורה גם בזירה האזרחית אל מול כל סוגיות הליבה – גיוס חרדים, ערביי ישראל, הסדרת התיישבות הבדואים ועוד. ד) מדיניות – לצד הצבא החזק, חייבים גם להכיר במגבלות הכוח. הפעלת כוח בלבד, חזק ככל שיהיה, לא מניב שום תוצאה. אם הכוח לא משרת תהליך מדיני שבו אנחנו יודעים מה בדיוק אנחנו רוצים להשיג – אז הכל לשווא. המנהיגים הגדולים לאורך הדורות הבינו את זה, והעזו גם להפעיל כוח, וגם לחתור להסדרים. תפיסת ה"גם חזק בבטחון וגם חזק במדיניות" מאפשרת עוצמה והישגים. בימינו אנו –אין לנו לא את זה ולא את זה. ה) דעת הקהל - בעולם המודרני, דעת הקהל הבינלאומית והבריתות המדיניות הן זירות קריטיות. מי שמזלזל בהן, טועה בגדול. משלוחי התחמושת האינסופיים שמגיעים לישראל בשבועות האחרונים, לצד תמיכה אמריקאית חסרת תקדים הן במועצת הבטחון של האו"ם והן בכוח צבאי דרמטי סמוך לחופי ישראל הן רק דוגמא אחת. בפרקטיקה, תארו לכם שהיינו פועלים בצורה הבאה: 1) הפעלת כוח – אין ספק שכניסה ללחימה אינטנסיבית בעזה הייתה הכרחית. אינני איש צבא גדול, אך אני מרגיש שגם הכניסה הייתה צריכה להיות נחושה יותר ולכלול את כל גזרות הלחימה במקביל ולא להמתין כחודש עם חאן יונס, שנחשבת למעוז הפיקוד המרכזי. הכוחות היו ממוקמים בנגב, לא רואה סיבה למה לא להכנס במקביל ובכוח גדול הרבה יותר. 2) הכרזה על תהליך הסדרה – במקביל להתקפה אגרסיבית על הרצועה, להכריז קבל עם ועדה על מחויבות מיידית לכניסה לתהליך הסדרה עם הפלסטינים בתאום מלא עם ארה"ב, סעודיה, מצרים וגורמים נוספים. תהליך זה לא היה צריך להכפות עלינו, אלא אנחנו היינו צריכים להוביל אותו כיוזמים, לא כמגיבים. גישה זו, הייתה מאפשרת לנו לדרוש תנאים להבטיח עליונות טכנולוגית משמעותית, ופירוז מלא מנשק כבד הן בעזה והן בגדה וכן סנקציות ברורות על הפרה של ההסכם מהצד הפלסטיני. תחילת מימוש תהליך ההסדרה, היה צריך להיות מותנה ב 2 תנאים מרכזיים: א) שחרור כלל החטופים. ב) כניעה של ראשי חמאס והתפרקות של הארגון הזה, או לחילופין – מלחמת חורמה ללא הגבלה עד הכרעתו המלאה. שילוב זה בין הפעלת כוח נחושה, לבין חתירה להסדר מדיני הייתה משנה לחלוטין את תמונת המצב מבחינת מדינת ישראל ומאפשרת להכריע את חמאס, אל מול כל אחת ממטרותיו שצויינו לעייל. משמעויות: א) סעודיה ובריתות אזוריות - הכרזה זו הייתה כנראה מאפשרת לחתום כבר עכשיו על ההסכם שלום עם סעודיה - משהו שחמאס כפרוקסי של איראן, מאוד לא רוצה ובכך כבר היינו פוגעים באחת ממטרותיו העיקריות. ב) לחץ בינלאומי על חמאס – התמקמותינו בצד שיוזם הסדרה, הייתה מעבירה את כלל הלחצים הבינלאומיים מאיתנו, למגרש של חמאס. מיתוגו מגורם שנלחם על "חופש", היה משתנה לחלוטין לגורם שמעכב את ההסדרה. התנהלות זו הייתה מאריכה ומגדילה את המנדט הבינלאומי שקיבלנו להילחם מלחמת חורמה בחמאס, משקם את תדמיתנו כמדינה שחותרת בנחישות להסכמים והסדרה ובעצם פוגע במטרותיו של חמאס בזירה הבינלאומית. ג) לחץ פנים פלסטיני על חמאס – התניית המימוש בפועל של תהליך הסדרתי בהתפרקות חמאס והחזרת החטופים, היה מייצר לחץ בתוך הרחוב הפלסטיני על חמאס, ובמקום להעלות את הפופולריות שלהם, רק מוריד אותה, היות ושוב, חמאס היה נתפס כחסם המרכזי על תהליך הסדרתי – שעדין מקובל על רוב הפלסטינים. בכך, גם מטרות הפנים אלו של חמאס היו נחרבות. ניתן לראות איך משילוב שלושת ההישגים הללו, חמאס היה מפסיד את כל מטרותיו. זה לא היה חוסך את הצורך להילחם, ולא את המחיר הנורא של המלחמה, אך לפחות, זה היה מבטיח שהלחימה היא בתוך הקשר שאכן יביא לנו הכרעה, ולא רק תמונה בעיתון והצהרות (לרוב ריקות) על כמה פגענו בהם. במקביל, צריך לפעול באותה נחישות, תעוזה וחתירה למגע גם בחזית הצפון. זאת בניגוד גמור לאיך שפעלנו ב 15 שנים האחרונות. היינו צריכים, ועודנו צריכים, לחסל כל מחבל חיזבאללה שמפר את הסכמה 1701, וחוצה דרומה את נהר הליטאני. הססנותה של ממשלתנו לאורך השנים האחרונות, הפחד מלייצר סכסוך וההצהרות המרובות של מנהיגי הציבור שהיו ללא שום פדיון, גרמו גם לציבור הישראלי עצמו, אבל בעיקר לאויבנו, לזלזל בנו ולא לקחת שום דבר שאנחנו אומרים ברצינות. נחישות ליצירת הסכמים מדיניים והסדרה אמיתית, לצד חתירה אגרסיבית למגע וצבא חזק והתקפי, יכולים לייצר כאן בטחון לאורך שנים. המדינה הזו צריכה להיות, ואני מאמין בלב שלם שגם יכולה להיות – המקום הכי טוב בעולם לחיות בו. אם רק תהיה לנו מנהיגות נחושה, צעירה נועזת ויצירתית – כמו זו שהקימה את המדינה והפכה אותה לנס המדהים שכולנו גדלנו בו.